בסוף יהיה טוב, באמת, אני נשבע לכם, הרי כל כך הרבה אנשים כבר
אמרו לי את זה שזה חייב להיות אמיתי. אבל מתי הסוף הזה יגיע,
ומתי יהיה כבר טוב, כי בינתיים, אם לומר לכם את האמת, לא טוב
לי, לא טוב לי בכלל.
חברים שלי אומרים לי שזה בגלל שלא יצאתי לטיול אחרי הצבא, שלא
פתחתי את האופקים שלי (או צ'אקרות). באופן מוחלט שלא חוויתי את
החופש המלא שכל אדם צריך, שלא הלכתי עם הזרם. למה לי ללכת עם
הזרם, רק בגלל שכולם נעלמים בהודו או אי שם בברזיל גם אני
צריך? למה כולם אומרים לי שאם אני לא אעשה את זה עכשיו, אז
אבוד לי, כי לא יהיה לי יותר מתי לעשות את זה בעתיד. מתי חזרנו
אחרונה לתקופה שאנשים חיו עד גיל 28-30? האם אני הולך למות
אחרי התואר ואף אחד לא גילה לי, כי אם כן, אז אני קונה עכשיו
כרטיס ונעלם בטיסה הראשונה לנאפל, אבל אם בכל זאת נשארו לי עוד
כמה שנים אז אני חושב שתמיד אוכל לצאת ולטייל ושוב, לא בלחץ,
אלא רק כי אני החלטתי שאני רוצה.
בינתיים אני פה בארץ, אחרי שיחרור, אחרי עבודה מועדפת, בדיוק
בצומת שבה בוחרים מה אתה רוצה ללמוד ובמה תרצה לעסוק עד שארית
חייך, מה שאני מקווה שיהיה יותר ארוך מ 8 שנים. אז אולי בגלל
זה קצת רע לי, בגלל שאני דורך במקום, בבית של ההורים, עם עבודה
שמכסה רק פלאפון ודלק, שכל החברים בחו"ל, שוכבים במקדש עם הודי
קטן שפותח להם את הצ'אקרות.
בסוף יהיה טוב, באמת, אני נשבע לכם, ושהטוב הזה סופסוף יגיע,
אני מאמין שאני אחייך, גם עם צ'אקרות סגורות.