איזה מצח שנאה עצמית
יפה וגבוה !
ואילו שפתיים אדומות
כצבע הדם בחניכיים שצרבו אצבעות.
והאצבעות, הוי האצבעות,
כל אצבע - זיקוק דינור,
מיתר מכוון על מחשבה אחת.
ריסים של מחשבות
מקשטות את העיניים
והילה של מילים
מסביב.
וגם אם תזרוק אבן,
הדמות תישאר כמקודם:
תחריט של פחד עצמי על המים עם אבן מזוכיזם 1.62 על 0.60 עבודת
מוח של עשרים שנה.
אז איך יכולתי
שלא להתאהב בדמותי
המשתקפת מנהר עינייך
ומביטה בי מתוכן?
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.