נובמבר 96

ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת
את-יצחק ולך-לך אל-ארץ המריה והעלהו שם לעלה"
(בראשית, כב' פסוק ב')

כשחכמים וצדיקים
נשאו דברם ממרחקים,
ריקא זריז שחרר נצרה,
קול יעקב הן כך הורה.

ואין בת קול אשר תרכין,
ידה ממעל לסכין,
או שתחליף בזאת העיר,
את העקוד בשה צעיר.

וצדיקים וחכמים
שותקים שפתיים כאילמים,
עת יד גסה חיש קל תדחק
המאכלת אל יצחק.

ואז כמו במקהלה,
הארץ, זעקה כולה
ומסר צדיקים יוסבר:
"זה הריקא הוא עשב-בר".

אך תוך שעות עלה מחר,
וישראל כבר לא זכר,
הקול הוא שוב קול יעקב,
ביד פתאים שם הכרכוב.

ושוב ריקא אל הנצרה,
ושוב אין דרך חזרה,
הנוראה מכל גזירה,
היא כנראה שוב "דין תורה".

ורק במרומים יצחק,
כזאת אל אלוהיו יזעק:
"אם שוב נצים שם בני עמי,
כי אז לריק נשפך דמי".