אין בעולם הרבה מעברים קיצונים כמו המעבר המתרחש כשנדלקים
אורות האולם. אחרי סרט טוב כמעט בלתי אפשרי לחזור מיד למציאות.
ובכל זאת, אנשים כבר קמים מן המושבים שלהם. אני מפריע להם
לצאת. אני לא יודע כיצד אני קם מן המושב, המוח שלי עדיין שקוע
לגמרי בסרט. אני מהלך באיטיות לעבר היציאה ונתקל במישהי. זאת
לא פעם ראשונה שזה קורה. להוציא מילים אחרי סרט, זו משימה קשה
עבורי, אפילו סליחה נטולת משמעות. אבל אני מוכרח, אלה הכללים.
היא נראית די נחמדה, הסליחה שלה נשמעת יפה. אני ממשיך ללכת,
פניה מתערבבות בפני הסרט ונבלעות שם. הלב שלי עדיין פועם בגלל
מה שהתרחש על המרקע. הוא אף פעם לא פועם כך בגלל מה שמתרחש
במציאות. ואנשים מדברים. שופטים את הסרט. קשה לי לשמוע שמדברים
על מוטיבים של דבר שחדר לי עמוק לתוך הנשמה. ביציאה מן האולם
יש ספסל. הגוף שלי מתיישב עליו. זאת שנתקלתי בה מתיישבת לידי.
אני שם לב. מפנה את מבטי אליה. שנינו נמצאים במצב של חיוך קל.
מכאן זה יכול להתפתח להרבה כיוונים. יש לה נקודת חן טיפה מעל
האף. אני מאוד אוהב רגעים כאלה בסרטים, במציאות זה טיפה יותר
מסובך, קשה לדבר עם העיניים. נראה לי שגם היא אהבה את הסרט.
נראה לי שהיא תדבר לפני. אני מקווה שאני אענה. אני חושב שזוהי
תחילתה של ידידות מופלאה.