זו מן תקופה כזאת של חוסר ודאות. שום דבר לא ידוע, לא מזוהה,
לא מוכר. הכל מתחלף, משתנה וזז , או אולי הכל עומד במקום ואני
זו שמשתנה בקצב מסחרר. גם העונות מתחלפות. הנה, לפני יומיים
ירד היורה. ועוד איזה יורה. כבר המון זמן לא ראיתי גשם כל כך
נחוש בעוצמתו. הוא ירד וירד, בטיפות חזקות ובטוחות אל הקרקע,
מכה באספלט המבוהל חבטות- חבטות מלאות כאב. האספלט השחור,
המוכה, חסר האונים נשאר לעמוד במקומו, כמו מקבל על עצמו את גזר
דינו ורוצה בכל מחיר להתנקות מהלכלוך והזוהמה שמילאו אותו כל
תקופת הקיץ. הוא רוצה להיטהר מן השנאה, הבכי והאכזריות חסרת
הרחמים שראה כל ימיו.
הבטתי בטיפות מתרסקות על הקרקע וחום נעים מילא את לבי. גם אני
רציתי להתנקות. גם את גופי כיסו זוהמה , שנאה , כאב ועצב בלתי
נגמר של אכזבה. קיוויתי שהגשם יחדור גם אל לבי ויאפשר לו ולו
במעט להתנקות ממך, שלא נותן לי מנוחה לעולם. התקווה הזו הייתה
מעט מוגזמת, שכן אפילו הברד הכבד ביותר לא יצליח לטשטש מלבי את
רסיסי האהבה שמכסים אותו. האהבה החזקה והטוטאלית הזו שיש לי
אליך, כן, שעדיין יש לי כלפיך. אני כועסת על עצמי לעיתים
קרובות על כך שעודי אוהבת אותך. מה עוד צריך לקרות כדי שאבין
סופית שזה אבוד? שעדיף לי לשכוח ממך? פעמים רבות כל כך נתת לי
להבין זאת ועדיין, לבי אינו מסוגל להרפות מאהבתו אליך.

דרך החלון הגשם כלל לא נראה מאיים.הוא אפילו נראה יפה, מאוד
יפה. רק עכשיו אני מבינה עד כמה התגעגעתי אליו. עד כמה חסר לי
הריח העדין והשולט הזה של הגשם שחודר עכשיו אל אפי ונשמתי. כמה
טוב להריח אותו שוב! התחושה הזו של ניקיון פיסי ונפשי שבאה עם
החורף מעבירה בי צמרמורות קטנות של עונג. הנפש שוב תהיה פנויה
לחשוב. לחקור. לתהות. שוב אוכל לחפור במעמקי נפשי ולתהות על
קנקני. לנסות ולהבין לאן הגעתי ובאיזה מן שלב בחיי אני נמצאת.
אולי גם אשכיל להבין מה מפריע לי כל כך להיות מאושרת ואוכל
להתחיל לכלות את אותו מכשול אל האושר.

בראשי מתנגן השיר הנוגה ההוא, שתמיד השתלב לי עם טיפות הגשם
המרצדות על החלון: "שוחה בתוך בריכת דמעות/זה זמן קשה מאוד
לחיות/בלבול אוחז בתוך לבי/גדר של חרדות סביבי..."
השיר הזה תמיד הצליח לבטא את רגשותיי טוב יותר מכל משפט שהייתי
מנסה לומר. אני כל כך אבודה. מחפשת משהו שאיני יודעת מהו,
במקום שאיני מכירה, בארץ זרה, ממלמלת משפטים לא קשורים ומקווה
שמישהו, אולי, יבין אותי מתישהו.
שכחתי כבר איך מרגיש חיוך אמיתי, שבא מהלב. איך מרגיש אושר.
חיבוק. אמפתיה. קר לי בפנים ואני הולכת ומתרחקת מעולמי הישן
שהכרתי את דרכיו. גם שהרגשתי כאב ידעתי כיצד להתמודד עמו. כעת
גם את זה איני יודעת לעשות. מושיטה שתי ידיים מאמצות קדימה
ומקווה בכל לבי שמישהו יאחז בהן וימשוך אותן אליו. בינתיים זה
לא קורה, אפילו לא כמעט. אם מישהו כן מושך אותן הוא ממהר לעזבן
ולהמשיך הלאה, מותיר את ידיי ריקות, קרות ועזובות. כבר הגעתי
לנקודה שבה אני מרפה את ידיי, והן שמוטות לצדי גופי בחוסר
אונים ובאכזבה. אכזבה ממני, מהעולם, מתקווה כוזבת. ידיי
מתעטפות בכפפות של ייאוש ונאטמות לאיטן. גם על לבי הצטבר מעטה
של ייאוש ואכזבה וכעת הפחד הכי גדול שלי הוא שגם לבי יהפוך
אטום.

כשפסק הגשם וגם הרוח נרגעה מעט,החלטתי לצאת החוצה לצפות במחזה
הזה של עולם נקי. בחוץ כמעט לא הסתובבו אנשים ורק מדי פעם אפשר
היה לראות איש או אישה עטופים במספר לא מבוטל של שכבות הגנה
מפני הקור רצים במהירות לכיוון מכוניתם או תחנת האוטובוס. אני
שמחתי לספוג את האווירה החורפית הזו. עצמתי עיניים ונשמתי את
האוויר הקריר והחורפי של תחילת נובמבר. שוב הצמרמורות האלה של
החום עטפו את גופי. הרגשתי חופשייה. קטפתי עלה ירוק מהעץ
והתחלתי לקרוע אותו באצבעותיי עד שלא נשאר ממנו דבר. פיזרתי
מסביבי את חתיכות העלה בתנועה קלילה ומשוחררת. הרגשתי שוב בת
עשר, כששום דאגה לא מטרידה אותי ואני יכולה ליהנות מהעלה הירוק
והריח הרענן של הגשם ללא הפרעות. צביטה של געגוע אחזה בלבי.
מבעד העננים קרצו להן קרני השמש. האזור נהיה מואר שוב אך הרוח
הקרירה עדיין נשבה בעורפי.
עננים לבנים שטו מעליי באדישות ונפלה עליי תחושה של מצוקה, של
חוסר אונים. הרגשתי כאילו כל מה שביכולתי לעשות כדי להיטיב את
מצבי הוא לדמיין שחיי אחרים, שהתקופה הקשה עברה וטוב לי. אבל
גם לדמיון שלי יש גבול, ומהר מאוד נוחתת עליי ההכרה במציאות
המאכזבת והעצובה שלי.

אתמול פתחתי את המגירה השלישית של השידה שלי, אחרי כמה חודשים
טובים שהיא הייתה סגורה וחשוכה, והתחלתי לקרוא את כל המכתבים
מהעבר. רק המבט החטוף ששלחתי לעבר המכתב שלך העביר בי צמרמורות
של פחד וגעגוע. המכתב שכתבתי לי, בדיוק לפני שנתיים, ביום
הולדתי.
היום שקיבלתי את המכתב הזה ממך היה אחד הימים המאושרים בחיי.
לראות אותך ולקבל ממך את המכתב המקסים הזה היה הדובדבן
שבקצפת.
הספיק לי מבט חטוף בכתב הזה שלך, שכל כך מאפיין אותך, מעורפל,
מסתורי, וכל-כך מיוחד, כדי לעורר בי זיכרונות עטויים בדמעות.
אני חושבת על כל השעות שדיברנו על כל הדברים שבעולם ובחיים לא
היה לי משעמם בהן. תמיד הצלחת להפתיע, לרגש אותי ולגרום ללבי
להיפתח ולהתמסר אליך בכניעה מוחלטת כמעט, שלא השאירה מקום
לספקות. התאהבתי בך. נתתי את כל כולי ונשמתי רק לך. הייתי
מוכנה לעשות הכל ולו רק בשביל מעט זמן בחברתך, שיחה של כמה
דקות של אושר מתוק. אהבתי אותך בכל לבי ואתה אפילו לא ידעת.
הדברים שכתבת לי במכתב ההוא נגעו בי כל כך עד כדי דמעות. כתבת
את כל הדברים הכי מיוחדים ויפים שמאפיינים אותך כל כך, את הדרך
שבה אתה מסתכל על דברים, את הייחוד שלך. כתבת אותן עליי,
בשבילי. אושר הציף אותי כשקראתי את אותן אותיות על הדף המעט
מקומט שהגשת לי בחיוך מלווה בחיבוק חם שרק אתה ידעת לתת לי.
כשפתחתי את המגירה והצצתי על הדף הזה שטף של רגשות עטף אותי
וסערה רחשה בלבי. כל כך הייתי רוצה לחזור עכשיו לאותו יום, אל
אותה תקופה, אל אותו רגע, אל אותו אושר שנראה לי כה מבטיח, כה
אמיתי, כה שלי.
בימים כמו היום, בתקופה כמו זאת, כשאני מביטה במכתב הזה ונזכרת
באושר ההוא שהיה בידיי, אני מרגישה שאיבדתי כל כך הרבה. הייתי
בדרך הנכונה להיות שלמה עם החיים שלי וכמו בין רגע איבדתי את
הכיוון והתחלתי להידרדר מטה , אל דרך שסופה רע ומר. חיי הם כמו
סיוט מתמשך שמסרב לתת לי להתעורר ממנו. הכל מסתחרר סביבי
ועיניי אינן רואות ולו דבר ברור אחד. מחפשת כל דרך אפשרית
לברוח מהמציאות הסיוטית שלי ולא מצליחה להתמודד עמה. הבריחה
הכל- כך מסוכנת הזאת היא היחידה שנותרה לי כעת. סופה יכול
להיות גם סוף החיים שלי, סוף הקיום שלי בעולם המנוכר והזר הזה
שנולדתי אליו. העיסוק המתמיד בגשמיות, ביופי, בעזרים מלאכותיים
גורם לי לעיתים לבחילה. אני יודעת שזה מצב קיים ושום דבר לא
ישנה אותו לעולם, וזה אולי מה שמעציב אותי יותר מכל. סיבובים,
סיבובים, הכל סביבי זז במעגלים אטומים של אבדן. ראשי סחרחר
ושפתיי יבשות, כל כך יבשות שנדמה לי כאילו מעולם לא נגעה בהם
טיפה אחת של מים.
חולשה מכה בי פתאום ואני צונחת מטה, מוכת הלם ובהלה, שרועה
בכניעה על הרצפה הקרה כל כך ודמעות מתוקות זורמות מעיניי
העצומות. בלי משים אני חשה בלבי מחסיר פעימה, ועוד אחת, ונסחפת
אל הזיה שנראית קרובה ומפתה מתמיד. סוף סוף אור קטן בתוך כל
החושך הזה. מזור, ישועה, גאולה. אני נותנת לעצמי להיסחף עם כל
הצבעים שמקיפים אותי וכל הצורות שצרות סביבי ומתמכרת אל ההוויה
הזו, בהתמסרות מלאה, מטורפת כמעט, ונותנת לראשי להיות כבד
ופסיבי, כמו מחכה לקץ שאינו ידוע לי כעת.

זו מן תקופה כזו של חוסר וודאות. שום דבר לא ידוע, לא מזוהה,
לא מוכר. הכל מתחלף, משתנה וזז, או אולי הכל עומד במקום ורק
אני זו שמשתנה בקצב מסחרר.
אולי זה רק החורף שמתעתע בי וסחוף אותי אל דיכאון מוכר, מחשבות
רחוקות ועצב מהול בגעגוע.