זה מוזר, לאחר כל כך הרבה זמן לתת לאצבעות שלי את הלגיטימציה
כך לנוע בחופשיות בין מיתרי המקלדת. דווקא כשהן משותקות כרגע,
לא זזות, כבדות ומחושבות, לא נסחפות, לא חודרות לשום מקום, לא
מביעות שום כלום. כל כך הברות דחיתי מעליי בעבר, נטשתי חרוזים
בשיא פריחתן, שוללתי רגשות חרוטים בתוכי ושיקרתי אותן, כל כך
הרבה מילים עקרות שלא נכתבו, שנענשו, שנאסרו על ידי - כמחאה.
סימני שאלה ותהיה אשר פקדו אותי בכל מקום, כמעט בכל שניה,
באוטובוס, בעבודה, לפני השינה, ואפילו בזמן חלום, כל כך הרבה
זרמים סחפו אליי וממני, ועדיין נתתי למטר הזה להישפך ממני על
הרצפה, השפלתי אותו ודרסתי עליו בעקבי ובכוונותי ההורסות.
ולאחר הסערה, גיליתי את השממה שיצרתי במו ידיי, נלחמתי בכל כך
הרבה אויבים, אך נותרתי רק עם צללים שארבו לי בתריסי תודעתי
הנטושה. ללא רגש זע או תחושה מוכרת נותרתי רק עם שיממון
וריקנות תהומית.
איני זוכרת דבר... איך זה לנוע ברהיטות בין השורות, ללא הבזקים
של חסימות שאני בעצמי יצרתי - ואיזה צבע פעם אהבתי... ומאיזה
החלטתי להשתמט ולמה... איני זוכרת היכן הלכתי לאיבוד ומתי...
ומי איבד אותי.
האם אני האמיתית בכלל קיימת? או שהיא רק צפה לה לעתים ומאיימת
כמו רוח רפאים... רק מזכירה לי שהייתי פעם מישהי אחרת.