הוא הושיט ידו לעבר הקיר. הקיר נענה למגע בקרירות מפתיעה,
רכות. הקירות הקודמים לא היו כאלה. הם נשכו אותו. הוא זכר את
הליכותיו ברחובות. היתה אפלה גדולה, כבדות. מסלולו התפתל ללא
סוף, אך גם ללא מטרה מסויימת. למעשה, נראה כאילו הכל איבד את
מטרתו. הכל התנהל בנכאות, באיטיות. האוויר היה כבד וקשה
לנשימה. גרונו וריאותיו צרבו, אך הוא המשיך ללכת. הרחובות
התעקלו והתקמרו כעורקים בגופה של חיה גדולה. צרחות עמומות נשמו
במרחק. ברור היה שמדובר בסבל גדול, אך לו לא היה אכפת. צחקוק
מרושע הלך והתקרב. הוא לא נרתע. האוויר החמיץ ומרצפות הרחוב
רטטו בצפייה. גלים התפשטו בקירות אשר גרמו לעולם לרקוד בריקוד
שטני, כריקוד האוויר מעל להבה. הוא המשיך בהליכה שדמתה יותר
ויותר לריחוף. הציחקוק גווע בלחישה ארסית. פניהם המיוסרות של
אלו אשר היו בני אנוש לחשו בשקט, בקול אחד, "מוות". העצים
הבודדים התקמרו בקול פיצוח. הלחישה מילאה אותו, רוממה אותו. אך
המוות לא הגיע. האמנם הם באמת מתייסרים? או שמא הם נושאים
תפילה באקסטזה המונית שאינה נגמרת, סיזיפית, המהללת את אדונם?
אולם המוות הרי מעולם לא התקיים, לא הייתה לו משמעות או סמכות,
והוא איננו בנמצא.
בעלי החיים, שם אירוני לתארם, התפתלו כעת ללא מנוחה. חלקם זחלו
לאורך הרחובות, מותירים אחריהם שובל ריחני. אחרים מפרפרים ללא
הרף, עד אובדן צורה וזהות. הצרחות המרוחקות שבו ביתר שאת, אך
האומנם היה זה כאב? או אולי הנאה חייתית ופראית, משולחת רסן?
העולם איבד משהו, או למעשה היה חסר אותו מלכתחילה. אך זה כבר
לא היה משנה. לא נראתה שום אפשרות אחרת לקיום. הכל היה רגיל,
נורמלי. זהו הרי הקיום מימי בראשית. האוויר היה כבד וכתמים
הופיעו בו. העולם עצמו התפתל והתקמר, המרחב התעוות ברטט אקראי,
בלתי מורגש. צליל חרישי סימן את התרסקות היקום, פירוקו אט אט
לחלקים קטנים יותר ויותר, ללא סוף, כסלע ההופך לחול אשר נהיה
לאבק, אך קיומו מובטח לנצח. אין הרי כל אפשרות אחרת. זוהי
צורתו היחידה של העולם. רשע מושל בו בכל. עלים התקמרו לחצים
משוננים. מספר אנשים הלכו שפופים, מבט זדוני בעיניהם. גם הוא?
הוא לא היה יכול לראות את עצמו, השתקפויות לא נראו בשום מקום.
הכל בלע את האור המועט בשקיקה. לאור לא הייתה ברירה, הרי.
ממקור לא ברור הוא צנח לקרקע שתססה נגדו, לקירות שהלמו בו
וכילו אותו אט אט בעודו מתנגש בהם. גיחוך מרושע היכה בעולם.
זעקות אימים נשמעו, אך לא היה כל סבל. לסבל לא הייתה משמעות,
משום שלא הייתה כל בחירה אחרת. הכאב לא הורגש, לא היה לו
ניגוד. הרשע משל בכיפה, אך היה חסר הגדרה, כי זו הייתה האפשרות
היחידה. האומנם היקום כה נורא? הרי בלעדיו לא היה קיום כלל. לא
הייתה כל בחירה אחרת. הכל סבל, אך האומנם היה זה סבל? מעולם לא
הורגש דבר אחר. בהיעדר ניגוד או יכולת השוואה, הכל איבד
ממשמעותו, הפך ליחיד ובכך התרוקן מתוכן. ציפורניו התארכו
והתעקלו. בגחמה זדונית פנה לשרוט את אחד הקירות. להפיג את
הזמן, את השיעמום. לקיר הייתה רכות מפתיעה, קרירות מוזרה. הוא
היה נעים. הוא שרט בו שוב ושוב, אך הקיר לא הגיב. ציפורניו
החליקו מעליו בזמזום חרישי. "לא תיתכן כל אפשרות אחרת", הוא
ילל. "שהרי אם כן הקיום יהיה בלתי נסבל".