לרועי שלי
24.12.2004

בעל כורחי אני חוזרת אל המקום ממנו באתי כדי להבין לאן פעמיי.

יצאתי לחלל העולם בצעקת חיים רמה. עכשיו, אני חייבת להצדיק
זאת, ולא לעוות את הטבע, כדי שהמציאות שלי לא תתקמר ותחנוק את
כל הקשורים בדבר.
הקור והחום אינם קיימים עבורי, זה טוב ורע, ונובע מכאב בן שנים
מספר. משפטים ורגשות שחדרו עמוק ושינו בי משהו שהיה בלתי הפיך.
גרמו להפסיק לאהוב ולהתחיל לפגוע ולהפגע. ונכון, לא משאירים
חייל פצוע בשדה הקרב, אבל אם חושבים לעומק, בעוד מספר שנים
אותו חייל יושאר במילא, באותו המקום. אך ההרגשה תהיה אחרת, וזה
עושה את כל ההבדל.

אני לא רוצה לחשוב על הסיפורים שיכולתי להמציא לעצמי במקום
החיים שלי, בכל רגע צבעי העולם משתנים ומתערבבים מחדש, וכך גם
הלב, מתהפך ומהרהר בציפייה חרדה ואי שקט, שמשמעו, כנראה,
החיים.

האם השליתי את עצמי?
היש אדם שמצליח לא להשלות עצמו, ולו בפרט הכי קטן בחייו?
והאם האשליה איננה עוזרת לנשום, ולו לזמן קצר? לפעמים חיוך
שנובע מאשליה הוא טיפת האושר הנחוצה כדי להאחז בחיים. כך הדבר,
למשל, אם מדובר בחולה אנוש. לא כך הדבר באהבה.

אני מתרחקת מעצמי, מסתכלת מהצד באישונים מבריקים. רואה את עצמי
מנסה להרגיש, הופכת דברים של נשימה לדברים של מחשבות
רציונליות.
והאהבה בלתי מושגת, מרחפת גבוה מעליי, עם כל היופי והרוגע שבה,
הסערות והשקיעות. אני לוגמת לאט, טועמת את קצה העולם ורוצה
שילמדוני לחיות כאן. אך כל אחד לומד לבד, נופל, קם, פוגע
ונפגע, וכואב וצוחק, לבד. עוד לא השלמתי עם העובדה שאני שונה
מהאנשים שפגשתי בדרכי, הדבר נראה לי מוזר ולא טבעי, אך בסופו
של דבר אני שיניתי את עצמי, בעקבות מאורעות אלה או אחרים.
אמונות נולדו, עקרונות מתו בתוכי ואחרים באו במקומם. אך דברים
נצחיים, אשר לא היו יכולים ללכת יחד עם זמניות האני, נשארו
ובנו אותי מחדש.

וכך, בזרימה לעבר עצמי, נהייתי רחוקה עד אינסוף. מכל דבר שניתן
לגעת בו, להאמין בו בשלמות, לבטוח ולאהוב. שלא במודע, גרמתי
לאנשים לאהוב אותי ולהיקשר אליי, וכאשר בעת שהאמת שלי פרצה
החוצה, הדבר קרע מיתרים והמוזיקה נפסקה. ובאותה השניה התחילה
מנגינה חדשה, אשר זרמה מבין אצבעותיי, נשפכה מהעיניים והאירה
את הכל. אך התהפוכות, הטלטלות. אינני מרגישה ילדה בת תשע
עשרה.

השירים מדברים אל עצמם בלי סוף, במילים שבאות לפעמים ממקום
עמוק מאוד. כי מותר לפקפק בדברים שאתה חי לפיהם. מותר להגיד
לעצמך את האמת בפנים.
החיים לא התחילו כאן, וכאן הם לא מסתיימים, כולנו חלק מנצחיות,
שרובנו לא מודעים לקיומה. "תמיד" ו"לעולם" אינן מילות שווא,
ולו היו כאלה, הייתי ממציאה אותן מחדש, עבור מישהו שנפשו שקופה
עבורי כיהלום בכף היד. זוהרת בצבעיה המשגעים, מסנוורת אותי.
אין לי אמת, אין לי את עצמי לפעמים, אך כל עוד יש לי אותה אדע
שעולמי איננו שקר.

נפשי תועה שוב, מיום ליום, ואומרת שאינני בדרך הנכונה, שאני
חייבת לנטוש את הכל, שוב, למען החופש, למען חיי הישנים, בהם
הלבד היה חברי הטוב ואהובי היחיד. אך על צוק באמצע שום מקום
מרהיב ביופיו, מול הרים ועמקים, ברוח רועשת, לא הייתי מחזיקה
מעמד הרבה זמן.
אני מכירה את עצמי מספיק כדי להגיד שגעגועים היו גורמים לי
לבכות. ומול עצמי, הדמעות אולי מרפאות, אך כואבות פי כמה. אם
יודעים שאי אפשר להחזיר את האושר שאבד, אין מצב גרוע מזה.

אינני מסתתרת מעצמי. אך האמת היא כזו, אינני יודעת אהבה מהי.
ואם כן, אז אינני מגדירה שום רגש שמוכר לי, כאהבה. מתוך פחד
מהאינסוף שבמילה. מהפחד לטעות ולכאוב, שוב, ומאי רצון להיות
אני, לפעמים.

ומי אני, בעצם?
האם אני אדם חשוב בעולם הזה?
האם אנשים יזכרו מי הייתי?
האם אמרתי את מה שהיה עליי להגיד לעולם?
ללא כל יומרנות אומר שידוע לי שאינני מישהי רגילה. יש לי מה
להגיד לישויות שמאכלסות את העולם הזה, לראשים החושבים שבו,
ללבבות המרגישים. עליי ללמד אותם אור מהו, תקווה מהי. כיוון
שהדברים ברורים לי, ואני רואה בכך שליחות. עזרה לזולת היא ערך
עליון עבורי. ובסופו של דבר, לכל דבר בעולם יש משמעות, ערך
ותכלית. לא את כולם אנו מכירים, לא על כולם נחשוב אי פעם
בחיינו.

יש בי אמונה באלוהיי, אמונה בלב שלם שנובעת מהרגשה פנימית
שאיננה יכולה להטעות. אך קרה שאדם שלימד אותי המון על עצמי ועל
העולם, על אמונה ועל אלהים, בגד באמונתי בו. אמר שלא הבשלתי
להיות עדיין, אותה אחת אשר הוא מאמין ובוטח בה. אינני מאשימה
אותו בדבר, כי אם את עצמי בלבד. ישנם דברים שאסור להתעלם מהם,
בהתנהגות של בן אדם, אשר מעידים על הדרך בה הוא רואה את
העולם. הם אלה שאומרים עליו הכל, הדברים הקטנים אשר אין דרך
לטעות לגביהם.

הדף הזה בספר חיי איננו עוד דף שאני כותבת עליו. פרק שתם,
סיפור שנלמד היטב, חתום וסגור.
אני חושבת שהעובדה שיכלתי לומר "אינני שייכת לאיש" ולהמשיך
בדרכי לבד, נתנה לי כוח בהרבה מקרים. אפשרויות לפתח את נפשי
הלאה, לראות מה עוד יש שם שלא ידעתי עליו. אינני חושבת שאני
יכולה להיות מבוייתת באיזשהו שלב, אך מצד שני ה"ביות" איננו
דבר מוגדר מראש. כי הרי אפשר להיות שייכת לאדם ולא להיות
"כבולה" בסיפור הזה. כי הכל בראש, הכל הרגשה פנימית, וכל דבר
נובע מהדברים שנאמרים ונעשים.

לעתים אני נעצרת במקומי באמצע מרדף אחר הדברים המעורפלים של
היומיום ושואלת- לאן זה?
האם אפשר לא לרוץ ולתת לעצמך להתבונן?
לעשות את הדברים שקרובים ללב, שגורמים לאדם להרגיש
חי וקיים, ללכת בכל רגע אחר הקול הפנימי שקורא למקום אחר
לגמרי?
כנראה שאפשר, אך זאת בגדר הרגשה פנימית. כי החופש הפנימי חשוב
הרבה יותר מהעובדות בשקט.

יש לי חלום. חלום שחשוב לי יותר מכל חלום אחר בעולם.
חלום זה הוא שלווה.
נמאס לי להיות רדופה, למרות שהנני משוטטת מטבעי.
אני רוצה שאדם אחד בעולם יכיר אותי יותר טוב מעצמי, למרות
שמקומות זרים גורמים לי להרגיש בבית.

והכי חשוב, שאת חום הידיים, חום של לב אחר אשר מנסה לחדור את
קליפות ההגנה הקוצניות שלי, ארגיש בוער ומתלקח מבפנים.

המילים מנקות אותי, מחטאות את המשעולים בפנים, גורמות לפצעים
להגליד מהר. יש לי כוחות וזמן אינסופי, להעניק אותו לאדם אחד
אהוב, כי למרות הכל, ותמיד, תמיד, אאמין באהבה. אמשיך לומר
זאת, ואולי יום אחד אבין, שהגיע הזמן להפסיק עם ההצגה השחורה
הזו, שאולי הגיע הזמן להרשות לאור להכנס. השחור הציל אותי
אינסוף פעמים, הסתיר מקרני השמש החדות, אשר בכל יופיין עדיין
איימו לשרוף את עורי. אך לפתוח את התריסים ולחייך אל השמש,
התגלה כמשימה קשה מנשוא.

יום אחד, אוריד את השריון שמכסה אותי, ואצא יחפה אל הגשם,
שישטוף ממני את הכל.
הדפים מתמלאים מילים, אך המעיין עודנו נובע, והמים אינם זכים.
אל לו לעובר אורח לשטוף פניו במי המעיין, רווי בזיהומי תהיות.

אינני הטובע, שמושיט ידו לעזרה, כי אלוהיי לצדי, וכי המון
אנשים צריכים אותי, מבלי שיידעו על  כך. אינני האייל מול קנה
של רובה ציידים, כי עודני מחזיקה בחופש האינסופי שניתן לי.
אך אני מוכנה להפוך, ברצון ובשמחה, לבת החופש המבוייתת שמעולם
לא הייתי, ולכתוב עוד כמה שורות בספר חיי, שורות שיהיו שוות את
כל המשפטים שלפניהן,

שורות של תקווה.