הקדמה:

שלום, למי שלא מכיר אני דודי, ואני בכיתה ד', ואני אוהב לצייר
ולגו, אבל יותר מהכל אני אוהב כדורסל.
כל העניין הוא שהמורה ביקשה מאיתנו לכתוב חיבור על מה שעשינו
בחופשת החנוכה.
אז כתבתי לה על הדבר המדהים הזה שעשינו באולם הכדורסל הישן
שלנו בקיבוץ.
פעם בטח האולם הזה היה ממש חייתי.
למרות שלא יצא לי לשחק בו, הגדולים סיפרו לי.
אני מסתובב רק עם הגדולים.
אבל בשנים האחרונות עד לפני חנוכה, כל מי שהכיר את האולם הזה
ידע שהמקום אבוד, ואין סיכוי שישחקו בו שוב אי פעם, ככה אמרו.
ואפילו הוציאו על המקום צו הריסה, זה בגלל שאחרי חמש שנים של
נטישה, יונים, שנכנסו מחורים בחלונות למעלה, עשו חורים בתקרה
האקוסטית והצמר עיזים, שזה מין חומר בידוד כזה מסיביי זכוכית,
מילא את כל המקום, שהיה מטונף בחרא שלהן, והאוויר שם, היה ממש
מסוכן לנשום אותו בגלל זה.

אבל יונתן, שהיה פעם מאמן כדורסל, חשב אחרת, והוא הציע לראשונה
את הרעיון לשפץ את האולם.
אבל לקיבוץ לא היה כסף, אז הוא החליט לעשות את זה בעצמו, וככה
הכל התחיל.
אז ככה ממש במקרה הוא אסף את שמחה לעזור שמה, בדיוק כששיחקתי
איתו ועם החברה בבטון. הם כולם אחרי צבא פחות או יותר, ככה
שעבודה מהסוג הזה קטנה עליהם.
בכל זאת רק שמחה התנדב, אז גם אני רציתי לבוא.

אז הגענו לשמה, וכל המקום היה מלא חרבון, ומלא יונים ומלא
סירחון.
יונתן אמר "הגיע הזמן לחנוך את האולם לחנוכה ולסלק את היונים,
שזה גם כמו יוונים".
שמחה ויונתן הרכיבו במה ענקית מברזל על גלגלים שמגיעה עד
התקרה, ואיתה הם התחילו לפרק את התקרה.
התפקיד שלי  היה  לפנות את הכל מלמטה. שמחה היה מפרק את
ה-פי.וי.סי.  ואז משחרר את הברזלים מהגג ואני חתכתי למטה עם
הפלייר, והעפתי את הצמר עיזים לערמה. יונתן היה עורם את
ה-פי.וי.סי. ומסיע את הבמה למקום חדש כל פעם.
ככל שהתקדמנו בפירוק התקרה נדחקו היונים עוד ועוד לאחור,
והמיותיהן היו מצמררות,כמו ששמחה אמר,והן באמת עשו המון המיות
כאלה ביחד. חשבתי לי איזה מסכנות, אנו באים והורסים את הבתים
שלהן, אבל אם כבר אז האולם היה שלנו מזה דורות, זו זכותנו
להחזיר אותו או כמו שיונתן אמר לחנוך אותו לשימוש.
באיזה שלב התחלתי להתלונן על כל החרא והסירחון למטה, אז יונתן
הרים את מסיכת הנשימה שלו ואמר, "חכה תיראה למעלה, שם לא מדובר
רק בחרא  כי עם גם בקינים וביצים".

אז ביקשתי לעבור למעלה.
"טוב", אמר שמחה, "בוא", "אני אשמור עליו" אמר  ליונתן.
טיפסתי למעלה, והתחלתי מפרק פי.וי.סי, מנתק חוטי ברזל וזורק
למטה צמר עיזים, ואז נתקלה עיני בביצה.
מה אני אעשה איתה, חשבתי, ואז שאלתי את שמחה, שמחה אמר לי
לזרוק אותה. ידעתי שהיא לא תשרוד בין כה וכה.
לקחתי אותה ולא היה לי איפה לשים, הייתי צריך את שתי הידיים
כדיי לעבוד.
צעקתי ליונתן למטה, שבדיוק הסיע את הבמה עוד קדימה, "תפוס",
וזרקתי לעבור את הביצה, הוא שלח את ידיו קדימה הביצה פגעה בהן,
קפצה, והתפוצצה על הפרקט.
"אח, חבל",אמר יונתן, "היינו עושים חביתה",
- "לפי התפיסות שלך לא הגעת לגיל שצריך להיזהר מהצהוב?!" צחק
עליו שמחה.
- "כנראה שהחלדתי במשך השנים,וזה מראה כמה חשוב לשפץ את האולם
הזה".

המשכנו ביתר שאת כמו שאמר יונתן לשמחה לעשות, " תמשיך ביתר שאת
שמחה, אני רוצה לסיים פה עד נר שמיני".
כשמצאתי ביצים, בהתחלה הייתי מנסה לשמור אותם היכן שהוא, אחר
כך הייתי סתם משליך אותן למטה. ובסוף הייתי מטיח אותן בשביל
הכיף וזה היה ממש חייתי, לעשות תחרות מרחק עם שמחה, שנקרע
מצחוק פעם אחת כשפגעתי ביונתן בטעות.
עשיתי לי מין משחק כזה בדמיון, כמו עם הלגו, מין מלחמה כזאת
כמו בסיפורים על המכבים ועל טיהור בית המקדש.
זה האולם שלנו, היונים, שזה כמו יוונים, השחיתו אותו, ועכשיו
זמן תיקון העיוות, וכמו בפרעה ממצרים, "כל בן הילוד היאורה
תשליכוהו".

לקראת הסוף התחלנו מוצאים יונים מתות פה ושם, אכולות כאלה,
שמחה תהה מה אכל אותם אמרתי אולי עכבישים.
המשכנו להסיר את התקרה וליונים כבר לא היה כל כך מקום מחבוא.
הן נדחקו לפינה, שקטנה יותר ויותר, וחלקן פשוט עפו מצד לצד של
האולם. יונתן פתח דלתות, אבל היונים לא יצאו. שמחה אמר  שאולי
אנחנו צריכים לתת להם סיבה לצאת. ואז הוא עזה המון רעש עם
הברזלים. הצעתי שנשים להן גרגרים בחוץ או נבנה להן שם שובח.
אבל יונתן צחק והזכיר שאין לנו תקציב לשיפוץ של האולם עצמו, אז
מאיפה נביא כסף למיסוד היונים, חוץ מזה לא ירצו כמות כזאת של
יונים באף מקום בקיבוץ, הן יסתובבו ויחרבנו בכל מקום, יאכלו את
האוכל של הפרות, ואז בסוף ישימו להן רעל ואיזה תאילנדי ימות
מזה".

היונים נדחקו לפינה אחרונה וקטנה, כמו בסיפור מצדה. זרקנו לשם
בקבוק כדיי לסלק אותן, אבל לא הלך.
אז שמחה דפק על הברזלים ועשה המון רעש, והמשיך לעשות המון רעש,
והן עפו משם, נוטשים את ביציהן, כמו ששמחה אמר.
ואז מתוך האפלה פרצה תנשמת לבנה ענקית, ועפה ברחבי האולם, וזה
היה ממש אדיר.
איזה מוזור, חיים כך ביחד, תנשמת והטרף שלה, והיא טורפת אותן
לעיתים, אמרתי.

סיימנו, האולם היה ללא תקרה, ונקי, זוהי חנוכת אולם הכדורסל.
ריחמתי קצת על היונים, אך כנראה שלפחות במקרה הזה כמו שאמר לי
יונתן, פעם.
"תשוקת המשחק, חזקה מיונה עם עלה של זית".