היא דורכת קודם על הצד החיצוני של העקב, גולשת לצד הפנימי
וממשיכה לשאר הרגל, מפלסת דרכה בשבילים שרק היא רואה.
מכנסיים מתרחבות, שוליים ארוכים מדי, נסחבים קרועים מתחת לכפות
רגליה הכמעט תמיד יחפות, מותניים חלקות, פופיק גאוותן, חולצת
בטן דהויה, משקפי שמש ענקיים ושיער. שחור. ארוך בלי סוף. טעון
ורווי בשנותיה. יודע כל.
רוב הזמן היא שותה קפה ומעשנת, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד
הקלישאתי בה. המשפחה שלה עוברת מבית לבית וכל דבר מקבל משמעות
זמנית, כאילו עוד רגע יוחלף או יילקח, גם היא עצמה, חלק מהם,
ספק מובילה וספק נגררת, גם לה יש זמניות, גם היא מוחלפת
ונלקחת.
אבא שלה עזב את הבית ומאז הוא עושה כל מה שהוא יודע בשביל
להוכיח שהוא הרבה יותר בן זונה ממה שהיא חושבת עליו גם ככה, גם
בניסיונות הבזויים שלו לקנות אותה בכסף הוא לא עומד. הוא יבכה
עליה בקבר, היא בוכה עליו עוד לפני.
יש לה מחברת ועפרון ומחק ושני קנבאסים וקצת צבעים ופוסטר של
גאלו וכריסטינה וכובעים שהיא לא לובשת מספיק וערימה של תמונות
מפעם וגיטרה שחסר בה מיתר ודיסקים של פרושיאנטה ומשחק מחשב
שהיא אוהבת והיא כמעט ולא אוכלת.
היא מתנהלת בעדינות, מביעה את מה שבפנים רק לעיתים רחוקות ודרך
טריקת הדלתות של ארונות המטבח.
הנשיות שלה כמו מים, זורמת ועמוקה, הרבה מעבר למה שאפשר לדמיין
ולהבין, אבל אתה מוצא את עצמך ממשיך לנסות, כאילו החיים שלך
תלויים בזה, בוחן את תזוזת אצבעותיה על ספל הקפה, מתזמן את
המרווחים בין מילותיה, מסתבך בשיערה.
היא יכולה לאהוב רק את מי שעומד בדלת, עם רגל אחת בחוץ ורגל
אחת על הגרון שלה, הסיוט הכי גדול שלה הוא מה שמחזיק אותה
בחיים.
משהו כבר היה אמור לקרות לה, עוד רגע היה אמור לקרות משהו טוב,
רוח נושבת עצמה לתוך חדרה ושוב יוצאת, גבעולים בחוץ הופכים
לחלק מהבית, החתולים תמיד מאוד עסוקים.
אלוהים אף פעם לא שוכח מבריאותיו, הוא רק לפעמים עושה טעות
בארגון ההירארכי שלהן.




(מוקדש לבלה)