אני מסתובבת כבר כמה שבועות עם רצון מוזר שכזה לכתוב.
אבל הדבר היותר תמוה, שבאמת יש לי מוזה מסוימת, תמידית כזאת
בסביבה. בראש.
אז מתי שיוצא, אני כותבת.
אבל בזמן האחרון, זאת אומרת בימים האחרונים, כל פעם שאני מפנה
את הראש ואפילו רק הולכת לשירותים, היא מתחילה עם הקריזות שלה
ומשחקת איתי מחבואים. הרצון נשאר אבל היא נכנסה לה מתחת למיטה.
את זה אני רק מגלה אחרי שאני מתיישבת כהרגלי על המיטה ותשוקה
לכתיבה מציפה אותי אך אני כותבת שטויות שאני אפילו לא מוכנה
לקרוא.
ואז אני קולטת שהיא ברחה לי.
היא כל כך ילדה קטנה לפעמים, לשחק איתי ככה, היא יודעת שזה
פוגע בי. כבר עשיתי איתה כמה שיחות רציניות אבל היא לא מקשיבה
ובועטת לי בברך. ויש לה בעיטה לא רעה דווקא. מתאפקת לא להחזיר
אני נושמת עמוק, ואומרת לה "טוב, מה שאת רוצה" וחוזרת למחשב.
שתעשה מה שבא לה בעיקרון, אבל זה כבר עובר גבולות, מתחיל קצת
להציק.
אז ככה עברו לי הימים האחרונים, כמו בייביסיטר אני מרגישה.
הילדה שאני שומרת עליה מאוד מיוחדת אבל יכולה להתנהג ממש
בחוצפה. אני רק לא מבינה את התבנית, את הטעות שאני עושה כדי
שהג'וק בראש שלה ישתלט עליה. קשה לי ללכת (בגלל הבעיטות), קשה
לי לחשוב וכואב לי הראש. שרה לה שירים מהארון. כמו מפלצת בצורת
ילדה מושלמת. באמת יפה. גורמת לי להרגיש טוב. לא ריקה. בגלל זה
חשוב לי שלא תשחק איתי משחקים, לא רק בגלל הכתיבה השוטפת אלא
גם בגלל ההרגשה שתוך כדי ואחרי ולפני. ובכלל. נפלאה. אין מילים
לתאר.
קראתי לה השראה. נשמע לי מתאים. אבל היא עדיין לא התרגלה.
עדיין לא עונה לי שאני קוראת לה. מקווה שזה יעבור יחד עם
הקריזות.

[ב"ה]