אם רציתי אי פעם להיות בלתי ניראת אני חושבת שהצלחתי.
להיות שם ולשמוע אותך מדבר מבלי שתרגיש בכלל בנוכחות שלי.
לדעת מה אתה חושב, מה אתה עושה כשאני לא שם.
וגם אם רצית הכי בעולם שאני אהיה שם, קיימת הכי שאפשר, נעלמתי
בתוכי, נעלמתי בך וכבר לא הייתי שם יותר כי לא נתת לי להיות
שם.
בלתי נראית כמו שתמיד חלמתי, שקופה כמו שהכי אהבת.
יודעת הכל ואתה לא יודע כלום. יודעת הכל כי לא בא לך לדעת עלי
כלום.
אז בנתיים אני שקופה, וזה צבע שמתאים לי מכל צבע אחר.
מטושטשת מידי כדי שבכלל תבחין שאני יודעת להיות גם צבעונית,
ואתה כבר מסונוור מאלף צבעים אחרים, שקוף אתה כבר לא אוהב ואני
רק תקועה איתו.
אז עכשיו אני יכולה לעמוד לצידך, להיות איתך, להיות בתוכך ולא
תראה, ולא תדע, ולא תרגיש אותי.
אז עכשיו אני יכולה לשמוע כמה אתה אוהב. אותי. אותה. כמה שאתה
שונא, אותנו. עכשיו אני יכולה לשמוע את הצחוק שלך, לצחוק גם
וזה לא באמת חשוב אם אני צוחקת או בוכה כי אתה לא תשמע.
בלתי ניראת, חסרת קול, רק הרגשות והמחשבות עוד חיים בי, שקופים
בתוכי.
אולי אני הופכת קרובה אליך יותר משאי פעם דמיינתי שאוכל להיות,
אפילו יותר מהצל שלך בעצמו, כשאתה עצוב או שמח, ביחד או בודד.
אני שם. כל כך קרובה ושקופה מידי.
אם היית רואה אותי לא הייתי יכולה להבין, שאם אתה בלעדיי זה לא
אומר שהחיים שלך נגמרו ואני לא רוצה לסיים את שלי, אבל לא נראה
שיש לי הרבה ברירות.
נידונתי לשקיפות. קצת מתגעגעת לזה שמבחינים בי, שאתה מבחין
בי.
אבל עכשיו אני סתם בלתי נראית וכבר לא בא לי להיות השקופה
שלידך. |