מליון כוכבים מתנפצים ברעש מחריש אוזניים, תזמורת של אלפי
נגנים מגיעה לשיא יצירתה,
קרן שמש מציירת קשת בעלת מאות צבעים, עשרות פצצות אטום
מתפוצצות ברגע יחיד והכול בתוך בטן אחת, שלי.

ובחוץ את, משליכה לאוויר חיוך יחיד, קטן, ללא מאמץ. פוסעת צעד
בטוח לכיוון המדרכה ומסבירה לי על תפקידה של GENESIS בקידום
הרוק של שנות ה- 80 ולמה הם הרבה יותר טובים מכל הזבל שאני
שומע. ואני מנסה לחשוב על טיעון נגדי מוצלח אך מחשבתי נודדת אל
שפתייך האדמדמות, אל עינייך הבהירות, אל שערך המתנופף ברוח
והחיוך. הקרב הוכרע מראש.
טיפות גשם מאלצות אותנו לחמוק אל חומו של בית קפה מזדמן. את
מזמינה שוקו חם. ואני תוהה האם השוקו הוא סודך הכמוס, "איך
להיות מתוקה בחמישה ספלים בלבד". ומיד חושב על כך שכשאני איתך
תמיד יש לי מחשבות מטופשות.
אני מביט החוצה ומקווה ששקע ברומטרי מבולבל ימשיך את הגשם שנים
ונישאר 'תקועים' בבית הקפה המזדמן לפחות כמה שבועות.
"זרעי קיץ נה נה נה ברוח", את מצטרפת למאיר שבוקע מהרדיו.
והמלצרית מביטה בי, מחכה שאפסיק לבהות בך ואתפנה להזמין הפוך.
אנחנו מחליטים להירטב וממשיכים את הסיור הלילי לכיוון רחוב
יבנה. משהו בבתים החדשים-ישנים ששוחזרו ברחוב, גורם לי להרגיש
רומנטי ואני עוצר אותך באמצע סקירת ההיסטוריה של עוזרות הבית
בבית משפחתך. מקרב את שפתי אל שפתייך.

מליון כוכבים מתנפצים ברעש מחריש אוזניים, תזמורת של אלפי
נגנים מגיעה לשיא יצירתה,
קרן שמש מציירת קשת בעלת מאות צבעים, עשרות פצצות אטום
מתפוצצות ברגע יחיד והכל בין שנינו.