זה התחיל בזה שנסענו לתל אביב לפגוש חברים
בדיזינגוף סנטר וזה הפך לסיוט שלא חוויתי,
הייתי כל כך קורה אל המוות,כול כך לא רציתי למות
ומי שמכיר אותי יודע שאני כבר מתה,זה מה שהיה הכי מוזר
איך לירן בכתה אני אף פעם לא אשכח
איך לא רציתי לעזוב את דנה,איך לא היתה לנו ברירה.
22:26 הרכבת באה,אשדוד דרום כול הזמן הראתה
רק להתקשר רציתי,להגיד שאני מצטערת
לא התכוונתי, לא רציתי, לא שלטתי
עברתי.
השוטרים, הדם שהפך לדמעות
הוא, שהוריד עצים ביער,
חייל מת, חיילת מתה
והדם נשפך בבינימינה, חרוט בזכרון של כול אחד
של נפש לב אוהב.
איך רציתי, דנה אותך אוהבת
לירן לעד... זוכרת.
תודה למי ששם שהקשיב לתפילותי,
תודה שהמשיך את חיי
רוצה, אשתדל, רק לך לא אוכל לסלוח
לך המחבל, לך אבא!
שלא קיים כבר מזמן נעלם, מחר אני יתפלל.
יום שלא אשכח,יום של דם... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.