אולי המבט נישא גבוה מדי,
מעל לעיני עננים,
שם נפשי רוצה לשכון,
להיאהב על ידי מלאכים.
אולי הרגליים רוצות לרוץ
על צמרות עצים גבוהים מדי,
אך מקומי על שיחי תותים
שנמצאים כאן בגובה עיניים.
אולי העיניים עצובות
כי מתאהבת במלאכים,
חושבת על מלך האלים
שבמעלה האולימפוס.
אולי אני רוצה
יותר משאפשר,
יותר מהיכולת
של ילדה כלואה.
אולי אני שוכחת ובורחת
מתפזרת בזמן הלא נכון
ומתחרטת בשביל העתיד.
אולי אני נפש טועה
ששוחה באי שם
ומחפשת תשובה.
אולי הדרישות של עצמי
מאכזבות את נפשי
והאנשים הלא נכונים מחבקים.
זאת בטח אני
בגללה
העיניים,
אדומות.
20.12.2004 |