ירדנה פגשה את יוסף בטיילת של בת גלים, מתחת לפנס רחוב מאיר
בקושי, בדיוק בחלק שהאספלט נגמר ומתחיל שביל עפר שלא מגיע לשום
מקום. מסתבר שהקיץ של 1938 היה חם במיוחד, וגלים שהתנפצו על
הסלעים שהשתקעו בכבדות ממש על קו החוף העיפו רסיסים קטנים
שהתפזרו לכל עבר. לכל עבר, ובפרט לעבר חולצתה הלבנה של ירדנה,
שלא נשארה אדישה. גם יוסף לא נשאר אדיש. הוא בחן מרחוק את מכנס
החאקי הקצר, סטייל תנועת הקיבוצים, שלבשה ירדנה, שחשפו זוג
רגליים אתלטיות. הוא התקרב אליה בנסיון פתטי משהו להסתיר את
מבוכתו ושאל:
"לא קר לך עם החולצה כמו סמרטוט רצפה?"
"לא." ענתה ירדנה בקצרה, אבל המשיכה במעין דו שיח פנימי, "איזה
משפט מפגר. 40 מעלות בחוץ, אני מזיעה כמו אחרי גמר 100 מטר
משוכות. לא מספיק שאני לא יודעת ממש מה אני עושה פה, עכשיו אני
גם צריכה למצוא תשובה למישהו עם אוצר מטאפורי של ילד בן 6 עם
קשיי למידה."
"רוצה לטייל?"
"בחום הזה?"
"עדיף לעמוד במקום?"
"אנחנו מדברים רק בשאלות?"
"זה מפריע לך?"
"כדאי שנזוז."
ירדנה יוסף והסמרטוט רצפה התנהלו לעבר בניין נטוש ששימש את
המשטרה הבריטית עד לא מזמן. הם חתכו דרך חור קטן בגדר התיל
שהקיפה את המבנה וטיפסו לקומה השלישית שהשקיפה על שטיח הים
שנפרש מול עיניהם. מספר אורות נוצצים טיילו על פני הים כמו
גחליליות מסוממות שתלשו להם את הכנפיים מתוך התעללות ילדותית.
יוסף פנה באופן ספונטני לעבר מחצלת שהיתה מונחת בפינת הגג
כאילו צעקה אליו בקול רם עוד מהקומה הראשונה, ופרש אותה קרוב
למעקה הנמוך שפנה אל הנוף המרהיב.
"את באה?"
ירדנה חיפשה תשובה צינית, מתחמקת ושנונה, שתפגין אחת ולתמיד את
עליונותה האינטלקטואלית על שאר האנושות ושתקעקע חומה סינית
אמוציונאלית בינה לבין נפשו האבודה והמבולבלת-מה של יוסף.
כהשתשובה לא הגיעה באופן ספונטני ונשמט לה קצת הטמפו של
התחכום, היא התישבה ליד יוסף בשתיקה.
"אני הולך להחזיר לך על מה שהיהודים עשו לנו", אמר יוסף תוך
פשיטת הסמרטוט מירדנה.
"זה לא שהיהודים עשו ליהודים כל כך טוב."
"את הורסת לי את הכיף."
"הייתי חייבת לציין עובדה."
"צייני מה שאת רוצה אחרי שאני אגמור, לא תוך כדי, זה מבלבל
אותי."
"בילבולי ביצים. טוב תהנה, אבל אל תערב פוליטיקה", העירה ירדנה
ברומנטיות.
יוסף ידע מה הוא עושה. בהחלט ידע מה הוא עושה. כמו שיין אמיתי
הוא צרפתי, מתאבק סומו  אמיתי - יפני, ואתיופיה מנצחת תמיד
במרחקים ארוכים - ככה הסוס הערבי, הוא הסוס המשובח ביותר.
ירדנה מצד שני, לא ידעה ממש מה היא עושה.
תשעה חודשים אחר כך נולדה דנה.

יוליוס קיסר היה כנראה איש משכמו ומעלה. לא מספיק שקיבל את כל
חודש יולי  ואת קיסריה אלא הוא גם קיבל את הקיצור. לקבל את
הקיצור זה משהו קשה במיוחד שרק יחידי סגולה זוכים לו. מדונה
לדוגמא זכתה לקיצור, כלומר שמספיקה מילה בודדת כדי לדעת על מי
מדובר. משה יכול להיות מגוון אנשים עד שמוסיפים "רבנו".
אפילו כשמתכוונים לאלוהים צריך לומר הקדוש ברוך הוא. "הקדוש"
זה פשוט לא מספיק ברור. דנה נולדה בניתוח קיסרי.
לא שהיו סיבוכי הריון או הפרעות בלידה, פשוט לדנה היה לב רחב.
כל כך רחב, שהיו חייבים קיסרי.
ירדנה מעולם לא סיפרה כיצד הגיעה דנה לעולם. היא גם לא היתה
צריכה. כולם ידעו פשוט. אפילו אם  מועצת העיר היתה תולה שלט
ענק בכיכר פריז ועורכת את יום השנה לזיון של דנה ויוסף בליוי
תזמורות וליצנים לבידור הילדים, לא היה מתחדש כלום לאף אחד
בשכונה. אולי כדי לנסות לשווא להסתיר אולי עקב התחזקות הפרעות,
הקשר בין ירדנה ליוסף נרקב בקצב של גבינת קוטג' ביום חמסין.

"חצי"
זקני חיפה מספרים שכעבור ארבע שנים, בדיוק ביום השנה לזיון,
דנה היתה כנראה בת ארבע. היא טיילה עם ירדנה לאורך שדרות בן
גוריון, כשירדנה שותה לאיטה כוס מיץ שקדים,
ודנה מדשדשת על אופניים מאולתרות עם גלגלי עזר. האופניים היו
מעין מזכרת אחרונה מיוסף, מתנת התנצלות אם אפשר לקרוא לה כך,
היא קבלה מעט לפני שירדנה נתקה עמו את הקשר.
במורד הרחוב יכלה ירדנה לזהות את עאבד "חצי". הוא התנהל
באיטיות ובאופן מעוות להחריד לעברם כאילו ניסה להוריד מסטיק
עקשן מהסנדל שעל רגלו הבודדות.
כל העיר התחתית בחיפה הכירה את "חצי". הוא קיבל את הכינוי
כשכמעט נהרג כשעישן במחסן התחמושת במהלך שרותו בצבא התורכי
במלחמת העולם הראשונה. הוא איבד את רגל שמאל, יד ימין, אוזן
ימין, וכל הצד השמאלי של גופו היה מכוסה תחבושות. את הכליה
השמאלית הוא מכר כדי לקנות פרוטזה שיוצרה אצל מומחה בלונדון,
אבל טרמיטים אכלו אותה עוד בדרך בספינה שהיתה אמורה להביא אותה
לארץ. אחרי שבאמת הוא איבד כל איבר שני, דבק בו הכינוי "חצי".

האופניים היו הצעצוע היחיד והאהוב ביותר של דנה. לא היה לה
באמת מול מה להשוות. לפעמים היא היתה קמה לפני ארבע בבוקר רק
כדי לדהור על הכביש הראשי - לפני שהוא ממש מתמלא בכרכרות
ומכוניות דוהרות. אם אותם זקנים יושבי המדרכה אכן דייקו
בסיפור, אזי דנה וירדנה התקרבו אט אט אל מול "חצי".
ירדנה הספיקה לעוות  את צד פיה במה שעשוי היה להידמות לחיוך
נימוסין במספר תרבויות אירופאיות.
דנה נעצרה לפתע  והתבוננה ב"חצי" במבט חמור סבר של  ילדה לפחות
בגיל שבע. מבלי ממש להבין מדוע, ירדנה ו"חצי" נעצרו גם כן.
הקטנה, בשבריר שניה, כאילו היתה אחת מהאחים רייט בכבודם
ובעצמם, אחזה ברגל העץ של "חצי" ודחפה אותה בין החיבורים של
האופניים הקטנות. "חצי" הפך לקליל ונייד מתמיד ולזקן נדלק אור
בעין תוך שנמרח לו חיוך מאוזן לאף. הוא התגלגל לו  כמריצה
אנושית במהירות מטורפת במורד הרחוב ועשה מאמצי על להסתיר את
התלהבותו.
ירדנה היתה היחידה שלא הופתעה. היא כבר ידעה שלדנה היה לב
רחב.

הבן של הכובסת הסכונתית
בשנות בית הספר דנה  היתה מאלו שתמיד הכינו את כל  שיעורי הבית
והעבודות. לא שהיא היתה תלמידה מבריקה במיוחד או חרוצה במיוחד,
פשוט היה לה צורך להיות מוכנה למקרה שמישהו היה שוכח להכין, או
סתם מתעצל ומחפש ממי להעתיק. יתכן ומיותר להוסיף כי כולם אהבו
את דנה, שהכינוי "לב רחב" כבר דבק בה באופן גורף. כולם אולי
חוץ מיותם, הבן של נדיה הכובסת השכונתית.
לאביו של יותם היתה הפרעה רפואית נדירה שהיתה גורמת לו להתמסטל
מהריח של אבקת כביסה. כל פעם שנדיה היתה מפעילה מכונה, יותם
היה חוטף מכות גיהנום מאביו. מדי פעם גם איבד שן. עקב כך, בגיל
צעיר יחסית,
הוא כבר לא ניסה יותר להגיד את האות "שין" וישר השתמש ב"סמך".
באחד משיעורי התנ"ך קצת לפני שבועות, פנתה המורה הגב'
מאור-נוסבאום  לדנה מבלי לשים לב בכינוי"לב רחב". יותם קצת
מרגשי נחיתות ויותר מרוע ילדותי טהור, קפץ על ההזדמנות, נשען
לאחור עם הכיסא, הרים את יד שמאל באויר תוך סיבוב מעגלי של כף
היד ואמר בצורה כה ברורה עד שנשמעה גם בקצה השני של החדר:
"איסה לב רחב, אימ'סלה רחב".
גב' מאור-נוסבאום היתה מאוד נסערת עקב ההערה הבוטה, והעיפה
בכעס את יותם מהכיתה כדי שימתין לה מול חדרה של המנהלת. חצי
שעה מאוחר יותר, כשצילצל הפעמון להפסקה, מיהרה דנה לעבר חדר
המנהלת. כולם ידעו שהאחרונה בקשה ממנה לסלוח ליותם, כי הוא לא
באמת התכוון. רק יותם ידע שהיא בעצם באה לעזור לו  להשלים את
החומר שפיספס.

"למטה"
גם אם המוניטין של דנה היה דועך עם השנים, לא ניתן היה להתעלם
מהאפיזודה בנוגע לאבנר "למטה". בתקופה ההיא, תנועות הנוער היו
כנראה האלטרנטיבה המלהיבה לא פחות של שנות החמישים לסצינת
המסיבות של שנות התשעים. קטרינה היתה מתנדבת מדנמרק שהצטרפה
לנוער העובד. היום היו קוראים לה "אושיה", "סלב" או סתם
הבלינית מס' 1. היא עמדה בכל הסטנדרטים הפנטזיונרים שמתנדבות
מחו"ל היו צריכות לעמוד בהן ואף יותר.
אבנר "למטה" היה החתיך של התיכון. כל הבנות היו מאוהבות באבנר
"למטה" ללא אבחנה, אפילו דנה לא הצליחה להשאר אדישה לחיוך
המקסים והחיטוב סטייל ג'וני וייסמילר. כשקטרינה הגיעה לתנועה,
כולם ידעו שצריך לפנות לאבנר את הדרך, וכולם אכן פינו. הם באמת
נראו זוג משמיים והפכו ממש לסלבריטאים בקנה מידה של חיפה בשנות
ה-50 אם דבר כזה אפשרי בכלל. אבנר היה מספר לכל החברים על
ביצועיו המדהימים בין הסדינים של קטרינה ועל "הכנסת האורחים"
שלה כפי שהיה מכנה את זה, למרות שפה ושם התרוצצו חשדות שהוא
בסך הכל מספק מזון רכילותי ושום דבר אמיתי טרם קרה.
כל זאת, עד שיום  אחד החליטה קטרינה לבדוק בעצמה אם יש אמת
כלשהיא מאחורי הרכילות העסיסית. אחרי ביקור קצר במרכז התרבות
של התנועה בשעת לילה מאוחרת במיוחד, תפסה קטרינה יוזמה בסגנון
אירופאי, ונעלה את שניהם במועדון.
כל ניסיונותיה לעמוד בסטנדרטים שפוזרו לכל עבר, עלו בתוהו.
אבנר פשוט לא  תיפקד. למחרת בבוקר כל העיר התחתית כבר ידעה,
ואבנר, קבל את הכינוי "למטה".

יכול להיות שכל בחורה אחרת, היתה זוכה בכינוי "זולה", "נותנת",
או סתם "שרמוטה" אם  היתה שוכבת עם כל אחד שהיה ממש רוצה. אבל
לא דנה. אחרי שאבנר "למטה" התרסק ממרומי אולימפוס הגבריות, הוא
לא ממש הצליח להתמודד עם המציאות החדשה. דנה, שלא יכלה לראות
אותו פגוע וסובל כל כך, היתה לו לחברה, אף אינטימית למדי
ברגעים הקשים.
לפני כן, אבנר "למטה", מעולם לא ממש הסתכל לכיוון של דנה,
אפילו אם היה נתפס לו הצוואר, או היה חייב לירוק הצידה. אבל
מאז גם הוא ידע, ואפילו מקרוב ביותר, כי לדנה, לא היה רק חזה
גדול אלא גם לב רחב.

אפילוג
את רוב שנותיה העבירה דנה כאחות בבית החולים רמב"ם לא רחוק
מהטיילת שם נפגשו הוריה. בשלב כלשהוא, מספרים שהצטרפה לצלב
האדום והחלה לטייל במקומות מחרידים כאלו ואחרים ברחבי
העולם. מישהו אמר שהיא נראתה בשער של העיתון היומי בקמבודיה.
אחרים טענו כעבור זמן מה שהיא נראתה מתפללת במקדש באינדונזיה,
ובאותו זמן בדיוק רוכבת על ג'מוס בערבות אתיופיה. שמועה אחרת
בכלל טענה שהיא גויסה על ידי המוסד והחליפה לגמרי שם ומראה
אחרי פעולה שכשלה. אף אחד כנראה לא ידע באופן ברור מה באמת עלה
בגורלה של דנה.

ברבות השנים, אפילו ותיקי העיר בקושי זכרו את שמה. למרות זאת,
מנהג רווח בחיפה נהיה, שאם אתם מרגישים בדידות או עצב, או שנאה
בלתי מוסברת לעולם, אז עולים על הרכב ונוסעים לעבר בית הקברות
מול חוף דור. לא רחוק מן השער הצופה לים, קצת פנימה אחרי שתי
ערימות אבנים, בולטת בין מאות מצבות בודדות אחרות, מצבה אחת
גדולה במיוחד, רחבה, כפולה בגודלה ונוצצת מרוב לובן.
מצבה, שכל היושב לידה מתמלא לפתע בחיים ואנרגיות מחודשות, עד
כי הוא מרגיש מרחף ומחוסר דאגה. ועל המצבה חקוקות המילים, בלי
שום תאור או שנה, ל-ב   ר-ח-ב.