"מתחיל להימאס לי", אמר דודי.
משפט כזה מדליק אצלי נורה אדומה בדרך כלל, לא יודע מה איתכם,
וכשזה נוגע לדודי, הנורה אפילו שולחת הודעה לפלאפון.
אני ודודי ישבנו בבית קפה הרגיל שלנו, בפגישה הקבועה, על
סיגריה וקפה, וחשבתי, שהכול כרגיל, עד שדודי החליט, שהיום אני
זה שייתן את התשובות ולא להיפך.
"אבל למה?" שאלתי, "מה קרה?".
"אני כבר לא יודע במה להאמין", וכמובן, כמו דודי כשהוא במגננה,
ישר עבר להתקפה.
"אתה מאמין עדיין בגן עדן וגהנום?, שיהיה טוב לטובים ורע
לרעים?" שאל.
"אממ..." המהמתי..."האמת, שבזמן האחרון לא חשבתי על זה, אבל
בגדול כן", עניתי.
דודי החליט לתקוף מכיוון אחר.
"את האמת דורון, קרה לך פעם משהו טוב סתם ככה בלי סיבה?".
"האמת שכן", עניתי, "אבל היא בגדה בי אחרי שבוע"...
שנינו חייכנו, הכרנו את הסיפור טוב, ושעות דיברנו על זה
במפגשים שלנו.
"ובכל זאת, לא איבדת את האמונה איפשהו, שבסוף הכל יהיה טוב?"
שאל דודי.
"האמת שהרבה פעמים שמתי אותה בהשהיה, זאת אומרת, שאתה מבואס
שבא לך למות, אתה יודע שיהיה טוב, אבל כרגע, לא מתאים לך לחשוב
על זה",עניתי.
"וחלומות?", שאל דודי.
"מה איתם?" שאלתי.
"אתה עדיין מאמין בחלומות שלך?".
"תמיד", עניתי.
"חלומות הם מה שמזיז את העולם ובלי חלום מהו האדם?",אני פשוט
אוהב להיות מלודרמטי.
דודי הסתכל עליי במין מבט כזה, שאם מסתכלים עליך ככה, אתה יודע
שהמסתכל חושב עליך, ובשניות אילה מקבע רושם מסוים לגביך.
"אולי בכל זאת יצא משהו מהפגישות שלנו.." מלמל דודי.
"אולי", השבתי, ושתיתי עוד מהנס.
מוזר שדווקא דודי מכולם החליט להיקלע למשבר אמונה.
דודי המשיך במתקפה.
"אבל איך אתה יכול להאמין, כשבעצם, אתה לא רואה שום סימן לזה
שלמישהו למעלה אכפת כשקורים כל כך הרבה דברים רעים, ואף אחד,
ושום דבר לא עוזר?".
וכמו תמיד כשמישהו יוצא בשאלות קיומיות כאלה, ובכלל כשמישהו
מדבר ברגש רב, הידיים מתעקשות לזוז, ודודי, עם כל הכבוד לדודי,
קצת מגושם.
ועם כל הריאקציות של הגוף, שפך בטעות נס על כל הבגדים הלבנים
והיפים שלו.
"שיט", מלמל, וניקה את עצמו.
חיכיתי שיסיים למלמל, ועניתי.
ואני תמיד אוהב לענות בסיפורים תמיד חשבתי שזה נשמע חכם.
"יום אחד מישהו מת", אמרתי, "וכשהגיע למעלה, הסתכל על מסלול
חייו.
הוא ראה שתמיד הלכו שני זוגות רגליים במסלול.
שלו ,ושל אלוהים. וברגעים הקשים, הלך רק זוג רגליים אחד.
אז הוא הלך לאלוהים, ושאל אותו למה השאיר אותו לבד ברגעים הכי
קשים? ואלוהים ענה לו, שהוא בכלל לא השאיר אותו לבד.
זוג הרגליים הוא של אלוהים שנשא את האדם ברגעים הקשים שלו".
דודי הקשיב במין הבעה מוזרה ,וקיוויתי שעזרתי לו.
לפתע הסתכל דודי בשעון, "וואי תראה מה השעה, אני חייב לחזור
כבר"
"טוב...", אמרתי, "אז נראה אותך שבוע הבא."
"ברור" ,ענה דודי.
"טוב, אז ביי", אמרתי.
"ביי", אמר דודי, פרש את כנפי המלאך שלו, וחזר לגן עדן.