motto:  "הכלב הוא ידידו הטוב של האדם, יקירתי, הייתי ידידך
הטוב ביותר, אני לא כלב... ראובן ד.


 ישב, מיטיב ליבו ביין, במעט רגעי תהילה ואושר שהותיר לו
הגורל.
- כל אחד יכול, לשוט כמוך, מערבה במקום דרומה. חכמה גדולה!
האירו הרעים (מלשון רעים).
באצבעות שזופות ליטף קליפת ביצה קשה, זהובה-חומה. סחרר אותה על
שולחן האלון הכבד, בין צלחות גביעי יין ולחם:
- מטבע זהב למעמיד אותה על הראש, על השולחן  הזה, עכשיו.
- אתה והשטויות שלך, גיחכו, ניסו וניסו, אבל הביצה לא השתכנעה.
נשכבה שלווה על צידה, בתנוחה אופיינית לביצה, שחפצה לנוח, לפני
הסעודה האחרונה.
- עוד משהו רוצה לנסות? שאל בוטה ורגוע.
- כשף את הביצה, (מתמיד חשדו שדם  יהודי בעורקיו).
נטל את הביצה קשת-ההבנה, והטיח אותה על לוח השולחן. מחוסר
ברירה, עם גאווה וקליפה פגועה, התייצבה הביצה על ראשה.
- ככה? כול אחד יכול, חכמה גדולה!
- יכולתם, אבל לא עשיתם.

והיא הייתה שם כול הזמן, אלפי שנים. מגלאן נגע בה, בארץ האש,
ונרצח. קולומבוס חשב שזה הודו... לו, כי טוב, והושם בנחושתיים!
אמריגו וספוצ'י, בפיג'מה ונעלי-בית, שרטט מפה, וגילה עולם
חדש: אמריקה.
זה משל הביצה של קולומבוס, (שם הפונדק שמור במערכת). גם אתם
הבחנתם, ראיתם, חוויתם, תגלית מהפכנית,המצאה גאונית.  הם
מונחים לפתחנו. רק להעיז, להושיט יד, להרים. כול אחד יכול!

לו אתם סיפרתם, לא הייתי מאמין. אבל אני גיליתי עולם חדש,
בהדרגה, לא בהתפרצות דרמטית. לא אמריקה. בזחילה מכאיבה, של
סנטימטר לדקה. כתיאור החטא שנצרב ונצבר באלף סיכות בגב האסיר,
עד שהידיעה נקלטת, ומפתיעה, במוחו הקודח, כדרך-הגב, בסיפורו של
Kafka.
לא פרנץ ולא קפקא, ודווקא זה זמן-מה אני בלתי נראה! לא שיקויי
דוקטור ג'קיל, מאגית אלמנה  שחורה, כישופי-וודו, או קרינת
חייזרים. לא אגדה ולא חלום. ביום-יום. כשרוני זה, מופיע לצערי,
במפתיע, לתקופות קצרצרות. לא כששוטר (יש לו אמא), רושם לי
דו"ח, או כשפקיד שומה (יש לו אחות), סוחט ממני, אלפי שקלים.
גם חפצים בהם נגעתי, בגדים שלבשתי, נושאים חותמי הקסום, כמו
בטאבו פגאני. כדברי ארכימדס:  הנהר זוכר את האיש שטבל במימיו.
כוס היין, צלחת ממנה אכלתי תמול-שלשום, סכין בה מרחתי אמש
סנדוויץ' לבני, ניצבים גאים, הופכים לשקופים ובלתי נראים על
שולחן המטבח, יום, שבוע, חודש. הגזמתי. לעוזרת חושים
על-טבעיים, של נוצריה-יוונית-אורתודוקסית. מנקה, ודבר לא נמלט
מעיניה.
מעשה נחמד ארע, בוקר שבת-קודש, לספל קפה שחור, שהבאתי לאישתי
למיטה, כהרגלי, פרי חינוך אוסטרי-הונגרי מגונה. המסכן התבלבל,
חשב שאני שתיתי ממנו, והתחבא שבוע. צחקתי עד דמעות, (בלתי
נראות) בשקט, בלבי, פנימה.
בחושי-השישי אקבע בבטחה, שברגע זה, בדיוק, אישתי צוברת
שעות-מנוע, שבועות, שנות-אור, ועם הלילות: אמור מעתה,
שנות-חושך, בסיור, בקניון ממוזג-אווירה או פתיחת בית-קפה
בתולי.
בקלילות, ממרחקים, בכוחותיי העל-טבעיים אצליח להשכיח מקיפולי
מוחה, למחוק מלוח-ליבה כל זיכרון או הקשר לדמותי, ולהעלים
מעיניה כל מוצר, מאכל ערב-לחכי, חפץ או בגד חביב עלי. כיוון
שגם ב- Telekinesis צלחתי, לעולם לא יצליחו להתגנב לסל הקניות,
או להסתנן לבתינו.
לזכותה יאמר, שגם אם יחסר כפתור בחולצתי הישנה, המרופטת,
המקומטת, תמיד, תמיד אהיה בעיני רעיתי-יונתי סמל השלמות, הנסיך
במכונית הלבנה. (הפרש על חמור המשיח).
הנה, אישתי וילדי, נכנסו הביתה. (מסדר הנוכחות בוטל משכבר).
אני רואה עצמי במראה. הם לא. לא  הוטרדו מהעדרי. הרי אינני
תינוק, וודאי סיבה טובה שאיני בסביבה. 30 שנות עבודת-פרך, שלוש
אחרונות בבידוד, בתנאים מחמירים. שתי משרות, משימות
משונות,(לפעמים, בלתי אפשריות). אולי השתיקה יפה להן? לכולנו?
אולי שווה זהב? הכסף מופיע. יש. מאין? לא צריך לשאול, לענות,
להקשיב. צלצול טלפון:  
- לא, לא בבית כרגע... לא... לא ראינו אותו...
- ?
- וודאי שהוא גר כאן! מי משלם חשבונות-חשמל וארנונה ?
- לא. לא למסור הודעות, בבקשה, אנחנו צברים, לא  זוכרים...
- ?
- איך ידעת? נכון! הוא בלתי נראה.
הופעת הבכורה שלי כאיש בלתי נראה, ביום-הולדתי ה-48, הייתה כה
משכנעת, עד שפרשו את העוגה בהעדרי. "שולחן ערוך". ניגשים
לסעודת צהרים, ערב, או חג. בלעדיי. מושבי הקבוע שכח מזמן מראה
מאכלים אהובים עלי, את צלחת המרק, הכוס, החרדל, פינוקים קטנים
המרהיבים דעתו של אדם. אין דבר. כשאבוא, אכין בן-רגע סלט
עגבניות עם בצל, מרק, וסטייק עסיסי שהשרתי בשום, מאיורן ופלחי
לימון, עלי הדפנה על מצחו, מדושן-עונג שמן-הזית ויין אדום.
- סליחה שהתעכבתי עם הבישול. מתיישב, מחייך, מקשיב עם אוזני
הטובה, מתערב בשיחה. ללא הצלחה. מדבר. לא שומעים אותי! אני
בלתי נראה ובלתי נשמע ! זה אדיר! אתגייס למוסד, לשב"כ.  אבל
בזהירות, כי אינני בלתי פגיע. כיבוד אם ואב: קמים, אחד-אחד, כי
גמרו לאכול, ועודני יושב, אוכל לאט, לבד. טעים! לולא הייתי
בלתי נראה, וודאי היו "עורכים לפני שולחן נגד צררי,  מדשנים
בשמן ראשי, כוסי רוויה... גם כי-אלך בגיא-צלמות לא אירא רע,
כי-אתה עמדי"...
לפעמים, מתגשמת דמותי מן האתר הקוסמי, לשניות ספורות. לא
במילות-קסם אלף-מסתורי לילה, SESAME הו-כוס, פה-כוס,
היפתחי-הסגרי, או האב-רק-על-ארבע! המילים פשוטות:
- הביוב ניסתם, יש קצר חשמלי, כך אישתי.
- אני צריכה לשלם באוניברסיטה, זאת ביתי.
- צריך תשלום לטיול-בית-הספר, זה בני. אל תקנאו בי. אולי
הבחנתם בסימנים ראשונים?  הרי כל אחד יכול להיות בלתי-נראה.
הם חולפים על פני בעיניים מזוגגות, שקועים עמוק בהרהורים,
בתחתית ערפל שיחות טלפון; אפילו דורכים לי על החוט, סליחה, על
הרגל. משננים משך שעות, לצד שני, קשה הבנה, משפט גורלי.
אני הייתי מסתפק במילה, מדי פעם, בחגים, בשנים שנותרו...
רק כלבי נאמן, כמו של יוליסס, יקשקש לקראתי בזנבו, בעיניו ברק
שמחת הפגישה, תשוש וקשיש, יתחכך ברגלי, ביבבות געגועי-אהבה,
ביום שמש, סופה, רעב, צמא. כלב-בן-לב! לא בצל-אם  נברא.
לא ידע שכל בני-האנוש שווים, פרט לבלתי נראים! ואין לי אותה
שפחה קשישה, שתרחץ את רגלי, תזהה את צלקת-הציד. מכף רגל עד
ראש, כולי צלקות, מי ירחץ-ילטף-ירפא צלקות חיי-כלב-ציד?
שנים יחלפו. אט-אט, במשחק אלוהים ושטן, בגרסת גרסתם, אעלם
סופית. אולי יבחינו בהעדרי, ואולי לא? היו הדברים? מעולם אחר,
באחד הלילות, כמו אליהו, אמתין מחוץ לדלת ביתי, בחושך, ילדי,
נכדי, אהובי, ישובים סביב שולחן ערוך, "כשתילי זיתים על פלגי
מים". שומרים כיסא ריק, ממלאים כוס יין, פותחים את הדלת
ומזמינים אותי להיכנס. אולי. אולי יניחו לפני צלחת מרק מבהילה,
יחבקו, וינשקו אותי, ויאמרו:
- התגעגענו אלך, לשיעול הבוקר, לקולך, לרחש צעדיך בשביל
הכניסה, במדרגות, לליטוף היד-החזקה, היוצרת, מפרנסת, בונה.
אבל לא. אני, כבר בלתי נראה.