"אתה שקרן וצבוע."

טוב, נתנו לי כבר כינויים יפים יותר.
הרי כולנו שקרנים בסופו של דבר, ותמיד חשבתי שזה לא הוגן כלפי
הצבועים שמשווים להם תכונות של... טוב, צביעות.
אבל, כמו כל מחשבה לא קשורה לנושא, בסוף תמיד אני חוזר לנושא.
כמו בבייגלה. מקרוב זה נראה כמו חלק עצמאי, אבל כשמתרחקים זה
סתם חלק מעיגול.
גם אם מקרוב לא מצאת קשר בין הדברים. ככה הסתכלתי כמה דקות על
הבייגלה שלי, והוא החזיר לי מבט עצוב, עם דמעות נוצצות של מלח
בזוויות העיניים.
הנחתי אותו בעדינות בצד כי כבר לא נעים היה לאכול אותו. תמיד
היה לי מוטו: לא לאכול משפחה וחברים.

"אז אין לך כלום לומר בנושא?"

טוב, "נושא" זאת מילה די מופשטת, שאף פעם לא הבנתי מה הפירוש
המדויק שלה. ולמה תמיד צריך להגיד משהו בנושא? גם את זה אף פעם
לא הבנתי.
בעיניי, שתיקה זה דבר יפה.
גם חברי הבייגלה תמך בעניין.

"את צודקת", השבתי.

"איבדתי את האמון בך, אני מצטערת... סגרנו את הנושא", היא
אומרת והולכת.

"מעניין מתי קיבלת את האמון בי", שאלתי את עצמי, "אחרי או לפני
שבגדת בי עם חבר שלי כשהיינו חברים? מוזר שאת משתמשת במילה
הזאת. כמובן שאני לא אגיד את זה בקול". גם הבייגלה לא חשב שזה
חכם, ובטח לא במקום.
"לעניין סגירת הנושא, את אולי לא תביני, אבל את הבן אדם הכי
חשוב לי בעולם.
זה קצת כואב לשמוע מאדם כזה שאתה שקרן וצבוע".
הבייגלה הציע קולוקציה של בייגלה שנשכח בתנור ונשרף למוות.
אמרתי לו שלא צריך להגזים.
אני והבייגלה שתקנו. הבייגלה מציע בשקט, שאולי אני אחשוב על
הדברים, בכל זאת שיקרתי והפרתי את אמונה, ובעצם, כל זה זה
אשמתי.
הסתכלתי על הבייגלה.
הבייגלה הסתכל עליי.

אכלתי את הבייגלה.
גם כן חבר.

הסתובבתי ועשיתי סיבוב, לעשן משהו.