"נו, מה יהיה?"
הוא תמיד היה לחוץ. אני מכיר את הבנאדם מגיל אפס, גדלנו ביחד.
"התקשרתי לפני שנייה, תירגע."
תמיד אני הייתי זה שמרגיע. הוא היה מצחיק אותי כל פעם מחדש.
תמיד לחוץ.
התחיל להחשיך. בהתחלה עוד עמדנו והסתכלנו על הכביש. אחרי עשרים
דקות התחילו לכאוב הרגליים, אז התיישבנו.
הוא מזמן היה אמור להגיע. אנחנו יושבים שנינו ומחכים לו. פתאום
אנחנו שומעים רעש של קטנוע ובמין אינסטינקט, כאילו היינו
מחוברים, נעמדנו שנינו. אפילו קלטתי התחלה של חיוך על פניו.
כשהוא עבר, הבנו שזה לא ההוא שהיה אמור להגיע.
"בן זונה", הוא סינן.
"די, תירגע, הוא בטח עמוס ויגיע עוד שנייה." אמרתי בניסיון
לעבוד על עצמי שזה לא מרגיז.
זה דווקא מאוד הרגיז אותי. אתה מתקשר, סוגר עם הבנאדם ופשוט
יושב ומחכה לו.
"אולי תתקשר לבטל?" הוא חצי שואל חצי אומר.
"לא חבל?" אני עונה.
"חבל על הזמן שלנו פה!" הוא תוקף אותי. כאילו שזאת אשמתי שהוא
לא הגיע.
רכב עוצר לידינו ושואל איך מגיעים לפינסקר. אני מסביר לו. אחרי
שהוא נסע, הוא פלט איזו קללה שלא הבנתי. תמיד הוא היה ככה.
בשעות לחץ הוא היה מאשים את כולם. כאילו שזאת אשמתו של הזקן
הזה ששאל על פינסקר שההוא עוד לא הגיע.
התיישבנו שוב על המדרכה. הוא הוציא סיגריה והתחיל לעשן.
בת'כלס, זאת הסיגריה הראשונה שלו מאז שהתחלנו לחכות. ואז היא
הגיעה.
פתאום הוא נעמד, אני שנייה אחריו. היא מתקרבת אלינו, כולה חיוך
אחד גדול. הוא מחייך אליה בחזרה וגם אני. היא נותנת לו חיבוק
ונשיקה. אני מסתפק בלחיצת יד עדינה. מצחיק איך פתאום הוא משנה
את מצב הרוח שלו בשניות כשהיא בסביבה.
"אז מה אתם עושים פה?" היא שואלת אותו.
"עזבי, עזבי." הוא זורק לה.
"מחכים." אני זורק לאוויר בקביעות.
"טוב, אני לא אפריע לכם לחכות. ביי." היא אמרה לו, והלכה.
שנינו מסתכלים עלייה הולכת, המומים מהמהירות שבה היא כביכול
וויתרה עלינו, הוא מחזיר את המבט אליי וזורק חיוך שטני שאומר
בוודאות "היא מאוהבת בי ולא בך". לי  זה לא ממש מזיז. מה לי
ולכל הקטע הזה.
בזמן ששנינו עמדנו כמו מטומטמים ובהינו בה מתרחקת, נעצר
מאחורינו הקטנוע.
בפעם השלישית שההוא קרא לנו, שמענו אותו.
הוא הביא לנו את המשלוח, הוא שילם לו והוא נסע.
זה מצחיק שאנחנו מחכים כבר המון זמן ואחרי שהוא הגיע, אנחנו
ממשיכים לבהות בה מתרחקת, רק עם המשלוח ביד.
אחרי שהיא נעלמה מעבר לסיבוב, התיישבנו.
הוא פותח את הקופסה ואני מרגיש שמשהו לא בסדר. פתאום הפנים שלו
חזרו לכעוס כמו מקודם. הוא לוקח נשיפה וצועק:
"הבן- זונה התבלבל במשלוח!!!"
זרקנו את המגש בצפרדע שהייתה ליד והלכנו לשבת במקדונלד'ס.
הכי טוב מקדונלד'ס, פיצה תמיד הייתה עושה לי הרגשה רעה אחר-
כך.