נכתב עבור לקט הסיפורים שכתבו אוהדי מכבי חיפה לזכרו של
האוהד רענן לוי שנרצח ב18.12.04 ביציאה מהמועדון בשפיים בגלל
עוד תגרה מטופשת ולא הכרחית האופיינית כל כך לארץ שלנו.
בסופו של דבר יצא דומה מדי (וטוב פחות) לרז-אני-שני-פוטבול (מה
שמעיד קצת על העידר דמיון, אבל זה מה יש). בכל מקרה חשבתי
שבמקרה הזה זה היה שווה.
                            יהיי זכרו ברוך


הדרך למגרש עוברת בשביל הדמעות שלי, זה שעליו סחבו אותי
חצי-מעולף חצי-בוכה לאמבולנס לפני שנה וחצי, ולמרות שכבר הלכתי
עליו עשרות פעמים מאז הוא נראה לי עוין, כאילו אם אעשה צעד לא
נכון הרגל עלולה להישבר עוד פעם. הלכתי רק על הקווים, מתפלל
ש"תומר לא יפשל, שאנחנו לא נפסיד" וניסיתי לחשוב מחשבות שמחות.
בשער בית הספר, בואכה המגרש נשמתי עמוק את האוויר הדחוס המלא
בצעקות נרגשות של ילדים מתבגרים ובמתח כמעט אין סופי. זוהר
בהלול היה אומר שאפשר לחתוך אותו עם סכין אבל כרגע היו לי
דברים הרבה יותר מעניינים לחשוב עליהם מאשר סכו"ם.
בסוף הדרך חיכה המגרש, עמוס בהמוני ילדים מבית הספר, שעמדו
צעקו והריעו. בכל זאת לא כל יום זוכים להפסקה מהשיעורים לרגל
משחק כדורגל. מראה המגרש, מלא בקווים צהובים על אספלט
ירוק-אדום ושני שערים - אחד מהם כולו שלי - הזכיר את מה שכבר
כמעט שכחתי, את מה שפעם הגדרתי כסיבה שבגללה אני בכלל חי.
השמיים הכחולים היו נקיים כמעט לגמרי מעננים, אבל הקור של אמצע
אוקטובר כבר התחיל לתפוס תאוצה אצלנו, אף על פי שלא רק בגללו
רעדתי. אייל, יקירי משכבר הימים, תמיד היה במצב רוח מצוין לפני
משחקים ותוך כדי החימום התחיל לזמר לכיווני: "מזג אוויר
אירופאי כאן בקריית אליעזר, תומר ווילו המכונה גם תומר המניאק
עולה למגרש אחרי היעדרות ארוכה...אוח", אולי הוא היה ממשיך אבל
כדור מכוון היטב שבעט תומר המניאק, שזה אני, מצא את דרכו הישר
לראש והוא פלט 'אוח' והשתתק. אני חשבתי שזה לא רע בשביל בעיטה
ראשונה אחרי שנה וחצי, במיוחד אם היא מכוונת על אייל, אם כי לא
בטוח שהוא יסכים עם הקביעה הזאת, במיוחד לאור מטח הקללות
שכובדתי בו עכשיו. הצטרפתי לכולם בחימום, מנסה לא לחשוב על
כלום.
אבל אין דבר כזה כלום וככל שהדקות נקפו, ולמרות ניסיונות
ההתעלמות שלי התחיל המתח המוכר והבלתי נסבל  לעלות לי בשרירים,
תפס את הביצים, הפך את הבטן ונתקע איפשהו שם באזור החזה, מקשה
על הנשימה. משחק כדורגל עבורי בתור שוער הוא פרדוקס שלם: תמיד
חיכיתי לו ורציתי שהוא יתחיל, אבל מהשריקה הראשונה אני מתחיל
להתפלל לשריקה האחרונה. מבחינתי שייגמר אחרי 10 שניות - כל עוד
לא קיבלתי גול עשיתי את שלי. כמובן שאחרי השריקה האחרונה אני
מתחיל להתגעגע ומחכה, שוב, למשחק הבא, רק כדי לא להבין בפעם
המי-יודע-כמה איך זה יכול להיות שבמשחק כדורגל הזמן עובר כל כך
לאט. אפילו הרוק, קיבנימאט איתו, לא רצה לרדת במורד הגרון.
התעקשתי וניצחתי אותו. הלוואי שיהיו עוד ניצחונות היום, ביקשתי
בשקט.
שנה וחצי לא הייתי כאן, מאז הפציעה ההיא. שנה וחצי בהן התחלף
ראש ממשלה, קיבלנו הבטחה לצאת מלבנון, חיפה שלי הגיעה לרבע גמר
המחזיקות, אלון מזרחי פנה לשחר כ"אב לבן" ועבר לקבוצת ה"אם בת"
של רומא והפועל חיפה לקחה אליפות היסטורית. אבל במגרש כלום לא
נעלם, אפילו ההפך - ההתרגשות רק התגברה, אם זה עוד אפשרי בכלל,
והתיכה את האונות, העצבים וכלי הדם שלי לגוש אחד עצבני ורוטט.
הכנסתי את המוח למצב אוטומט: נשימות עמוקות, ריכוז, אין פחד,
אני והכדור. הכדור ואני. אותו סיפור אהבה-שנאה ישן: הכי טוב
שהוא יהיה כמה שיותר רחוק, אבל אם הוא כבר פה אז צריך לתפוס
ולחבק, מכל הלב. ההרגשה שסומכים עליי בשער תמיד הייתה נוראית,
בטח היום כשהידיים רועדות כאילו יש לי פרקינסון, כמו שהבטיחו
העתידות ב'בזוקה'. אתמול בערב, אחרי שראתה כמה אני עצבני
והחליטה שלטובת הזוגיות שלנו ומשפחת ווילו כולה עדיף שהיא
תימנע את הטירוף המשתלט עליי לאיטו התחילה מיטל לעבור על שלל
החיקויים שלה. הכי מצחיק תמיד היה ח"כ אז, היום ועד עולם שמעון
פרס שהגיע במיוחד לכבודי כדי להכריז חגיגית ש"אני לא לוזר ולכן
אפילו אלוהים לא יעצור אותי היום". עכשיו על המגרש, כשאני
מרגיש אבוד כמו קיבוצניק בן 8 בתל אביב בלי הוריו, שחזרתי את
המילים האלו שוב ושוב וניסיתי לשאוב קצת מהכוח שכל כך אפיין
בעיניי את הבחורה שבחרה להיות איתי בסבלנות אין קץ כל זמן
הפציעה, מחכה ליום שבו אוכל שוב ללכת. "פעם ראשונה בשנה וחצי
האחרונות בערך שמשהו מצליח להוציא לי אותך מהראש", אמרתי לה
אתמול והוספתי בהתגרות ש"מזל. אחרת עוד הייתי עלול לחשוב
שהתאהבתי" מה שגרר אחריו נשיקה ענקית ורבע שעה של עינויים עד
שחזרתי מדבריי, צנוע וענו, אל בין זרועותיה.
היציע (המורכב כולו מספסלי אבן שמקיפים את המגרש) היה גדוש עד
אפס מקום וכמה ז'יקים חסרי מזל נאלצו לפנות אחר כבוד את מקומם
לטובת גברברי שכבתי החסונים. ככה זה בבית ספר - החזק, זאת
אומרת היב'ניק, שולט וכל השאר מפנים לו מקום על המדרכות, בדשא
ועכשיו גם ביציעים. בין אלפי הצופים (לפחות) נמצאה גם הגברת
הקטנה שלי שבמיוחד לכבוד מבטי טרחה להוריד את השלט הכי שנוא
עליי בארץ 'אם אין רגל לי, תומר לי' והתחילה בהצגה שלמה של
אהבה ונשיקות מופרחות אותן התאמצתי לקלוט אחת לאחת בזינוקים
מרהיבים, מצמיד אותן ללחיים, לשפתיים, ללב ולכל מקום אפשרי
אחר. שנייה אחרי זינוק מרשים במיוחד השופט עלה למגרש ואני
שכחתי הכל - מהאישה היפה על הקווים ועד הפונקציות של השיעור
הקודם. המגרש דיבר אליי, שר את השיר המיוחד שלנו. אני חיזקתי
פעם אחרונה את הכפפות, ראיתי את אייל מסמן לי 'וי' עם הידיים
והכל מסביב: מיטל, הקהל הצועק, הקור האירופאי, 9 המטומטים
האחרים שהולכים לרוץ אחרי כדור אחד, בית הספר, נעלם אל תוך
הערפל. מתחילים.

כשיצאתי מבית החולים, אחרי תקופה ארוכה מדי של טיפול שהסתבך על
לא עוול בכפי הרגשתי הקלה עצומה. לא מקום רע סורוקה, בטח לא
ביחס לבתי חולים אחרים, פשוט בתי חולים באופן כללי הם לא בדיוק
סוג המקומות שהייתי בוחר לבלות בהם את זמני הפנוי. האווירה שם,
במיוחד בחדרים עצמים, פשוט דכאונית. אין מילה אחרת. וזה מדבק.
עם כמות העצב שהקיפה אותי כל יום כל היום לא הייתה לי ברירה
אלא להיכנס לאווירה הנכונה ולהתמכר לשירים הישנים של ארקדי
דוכיין וניק קייב, אחרת אתה לא שייך.
למזלי הרב כשחזרתי חיכתה לי מיטל בחדר והייאוש נעשה יותר נוח.
חצי שנה, שזה הרבה יותר מדי לרגל שבורה אחת, הייתי בסורוקה,
ובחודשיים האחרונים בכל יום כמו שעון היא הייתה מתייצבת. 40
דקות לוקח להגיע מהמועצה אצלנו לבאר שבע אבל לה זה לא הפריע,
כל יום הלוך וחזור. בהתחלה היא ואייל, החבר הכי טוב שלי, היו
מגיעים ביחד פעם בשבוע. אחרי פעמיים כאלו היא כיבדה אותי
בנוכחותה לבדה ואמרה ש"גם ככה הייתי פה אז חשבתי לקפוץ לבקר".
באותם ימים ראשונים דיכאון בית החולים עוד לא חלחל בי ועדיין
הייתי במיטבי. "נורא נהניתי היום" לחשה לי בסוף ובמבטא אוסטרי
כבד הוסיפה "I will be back" ומאז זה נהפך לנורמה. פעם עם אייל
ופעם בלי ולאט לאט, במקביל לרמת הדיכאון, המינון שלה הלך ועלה.
אייל עדיין היה מגיע פעם בשבוע, לפעמים בחברת עוד מישהו
מהחבר'ה שבדרך כלל דיברו איתי בטלפון, ומביא איתו את השיעורים
מהכיתה וממתקים מהאגודה למען השוער הפצוע. משחק העונה בו שברתי
בו את הרגל הסתיים בתיקו, כשיא' כובשים את שער השוויון בדקת
הסיום ממש, מה שלא מנע מאתנו לקחת אליפות בזכות הפרש שערים.
דיברנו בעיקר על כדורגל ועל זה שאת עמוס, ההוא ששבר לי את
הרגל, צריך לשלוח לשנאת נפשנו בית"ר ירושלים שיוריד את כולם,
במיוחד את אלי אוחנה.
אבל הזמנים הכי מהנים היו עם מיטל, שהתעקשה להמשיך להגיע.
בהתחלה, קצת מתוך חוסר נעימות, פלטתי ש"אני בסדר, את לא חייבת
לבוא עד הנה בשבילי, מספיק שתתקשרי" היא רק צחקה ואמרה בקול
בכייני "אתה לא אוהב אותי יותר" והמשיכה להגיע. בפעם השנייה
כשהעליתי את הנושא בעדינות כבר קיבלתי אגרוף לכתף והבטחה
ש"בפעם הבאה זה יהיה ברגל. השבורה". עקב חששות לחיי לא העליתי
את הנושא יותר ונשאר לנו רק לבלות אחד ליד השני במשך שעות,
בחוץ כשאפשר ובפנים כשאין ברירה, ממורמרים ביחד על הגשם והקור.
מיטל הייתה נערה יפה, כזו שחבר'ה בכיתה י' כמוני היו בהחלט
מסוגלים לפנטז עליה כשהם לבד במקלחת. אם להיות כנה זה היה הדבר
הראשון שעניין אותי בה. ההומור, עומק השיחות והצחוק המתגלגל
והממכר היו רק בונוס. בפעמים הראשונות הייתי מסתפק בלשבת
ולהסתכל עליה מאירה את בית החולים בנוכחותה, אבל אחרי כמה
פעמים גיליתי שאני הולך ונופל לתוך עיניים חומות בוערות ואפילו
לא מנסה לצאת. פתאום הבנתי שהסם של הכדורגל מתחלף אצלי בסם
אחר, חזק לא פחות, שהתחיל בעיניים חומות ושדים נאים ונגמר
בצחוק שלה, שהיה הדבר האהוב עליי ביותר באותו זמן. אבל גם עם
כמות גדולה מאוד של מיטל בדם היו אלו ימים קשים עבורי, המחסור
בכדורגל היה קשה מאוד, כמעט עינויי גופני. לראות כדורגל זה
נחמד מאוד, אבל בשבילי לא היה כמו המשחק עצמו, אפילו בתור
שוער. התגעגעתי בכל הנימים הכי קטנים למגע של הכדור, לאדרנלין
הזורם ולדם הרותח שמספק רק משחק כדורגל, אפילו לא אחד משובח.
לפעמים הייתי מתעורר בלילה מסיוטים שאני עומד בשער וכל כדור
שמתגלגל לכיווני עושה לי דווקא, נכנס בין הידיים לשער כי "מגיע
לך, שכחת אותנו" וכל הכיתה הייתה מחרימה אותי חודשים. לא אייל
ולא הוריי זיהו אצלי תסמינים כאלו, אבל מיטל קראה אותי מההתחלה
עד הסוף והעלתה, כבדרך אגב, רעיון חדש שירחיב את אפיקנו ויספק
תעסוקה למוח הסובל. כך התחיל לו טורניר השח הארוך ביותר בעולם,
או לפחות בבית הספר. מיטל הייתה אלופה בזה ואני הייתי עדיין
בחיתולי כך שברוב המשחקים הראשונים הובסתי ללא רחם, אבל עם
הזמן קלטתי את החוקים, חיזקתי את ההגנה, הבאתי שחקן זר להתקפה
ומדי פעם הצלחתי לשבור את הבונקר שמנגד, להביס את המלך הרשע
ולזכות בנסיכה. עד סוף השהות שלי בסורוקה המאזן כבר עמד על חצי
חצי ואת בית החולים עזבתי כשגאוותי הגברית עדיין בידי. משחקי
השח לא פסקו גם בבית, ואם כי נוספו אליהם מגוון חדש של
פעילויות כמו הכנת שיעורים, צפייה במשחקי כדורגל, חוג הריקוד
החדש של מיטל והחלפת נוזלי גוף שונים עדיין היינו טורחים פעם
ביום לשלוף את הלוח הישן של אבא ולשחק כשהמפסיד, כמה דביק,
חייב נשיקה למנצח.
הצחוק של מיטל וטורניר השח הבלתי נגמר עשו את שלהם ומיום ליום
הלכתי והתגברתי, הלכתי והתחזקתי, השארתי מאחורי את הפחדים ואת
הכעס ואת כל העולם הישן. הלהט למשחק - כנגד כל חוקי הטבע - קצת
שכך ואז, כמעט מנותק מרחמים עצמיים, הבנתי שבעצם חיי ממש
מלאים. ללא רגע דל אחד.
עד היום אני זוכר את התקופה ההיא בבית בתור אחת התקופות
המאושרות של חיי: הורים, חברים, מחשב, ספרים והרבה מאוד מיטל.
בסוף הקיץ, כשעמדתי לחזור לבית הספר, עדיין מנוע מלשחק, גיליתי
שאני נרדם עם חיוך.
שבוע לפני תחילת הלימודים הורידו לי את הגבס והתחלתי ללכת שוב,
זהיר מתמיד ונשען על מיטל. בעלי השלכת הענקיים התחילו לרדת
וכולנו חזרנו לבית הספר בדרכנו לשנה הראשונה של הבגרויות.
החורף (בדרום אין חורף באמת) הביא איתו את הפסד אליפות בית
הספר לראשונה מזה שנתיים למרות עידודי המסיבי מהקווים. החיים -
קופסא של שוקולד - לקחו לי את השוקולד תפוז, אבל נתנו לי
בתמורה שוקולד ממולא קרם תות, ולמרות שמשהו היה חסר, לא
התלוננתי. כמעט שנה עברה שוב, ובתחילת החורף של יב', שנת 99
לספירה, הייתי מוכן סוף סוף לחזור למגרשים.

                             

'משחק העונה: האלופים מול הטוענים לכתר' הכריז העיתון של בית
הספר בתחילת השבוע כאשר שתי הקבוצות המוליכות עמדו להיפגש ביום
שלישי, פעמיים כי טוב, במשחק שכנראה יקבע את גורל העונה לשבט
או לחסד. 'כיתה י' - קרי אנחנו - 'תנסה לשחזר את הניצחון הגדול
משנה שעברה כדי להבטיח אליפות נוספת, שנייה ברציפות' כתב
מיכאל, המורה לספורט שאחראי על העיתון. שוער כיתה י' - קרי אני
- שהיה אחד הגורמים העיקריים לאליפות של שנה שעברה לקח את העסק
ברצינות הראויה והעדיף להקדיש את כל זמנו לחיזור אחרי התופעה
החדשה והמעניינת שנגלתה לו בזמן האחרון - קיומן של בנות המין
היפה ותפקידן בחיים. באותו שבוע הייתי עסוק עד מעל הראש במחקר
רציני ככל האפשר במטרה להבין את הדבר הזה ואפילו חשבתי שאני
עוד רגע מצליח. נושא המחקר העיקרי, מיטל בלוך, עמד בקהל ונופף
לי בחיוך זדוני כשהוא מתחיל להשתחוות בהפרזה מכוונת של כבוד
ברגע שהוא קולט אותי. מיטל, ילדה מהכיתה המקבילה (אותם כבר
הבסנו 3:0) הייתה גם יפה וגם אופה, או במילים אחרות: שנונה,
מצחיקה, יפה, לומדת 5 יחידות אנגלית ו5 מתמטיקה, מנשקת מצוינת,
קיבוצניקית והבת של ראש המועצה - כל מה שצריך בגוף אחד. כמה
חיוכים יכולה הבחורה הזאת להוציא ממני תהיתי בזמן שהרמתי ידיים
בתגובה כאילו הרגע זכיתי במדליית הזהב באולימפיאדה והתכופפתי
חזרה, מנסה להיראות אבירי, כמעט נופל מעייפות של חוסר שינה שגם
הוא קרה בגללה. 'אלי אלי, שלא ייגמר לעולם'  חשבתי אתמול כשהיא
הלכה לשירותים בשתיים בלילה משאירה אותי לבד על הנדנה עם שלל
רגשות שתמיד שייכתי לכדורגל אבל הפעם פיעמו בי למרות שלא היה
אף כדור בשטח. אלא שבאותו רגע הם היו קצת אחרים, כמו נינט טייב
ולא כמו היהודים - פחות עוצמה וכוח בלתי נדלה, יותר עדינות
ונועם. אז עוד לא ידעתי שבשנה וחצי הקרובות היא תקריב את מיטב
זמנה למעני, תיצמד אליי בכל רגע בבית החולים ובשיקום אחרי זה,
תהפוך את המחסור בסם של חיי לנסבל ותשבור את שיא החיוכים שלי
לדקה פעם אחר פעם. הלילה הארוך של אתמול הוכרז בקרב כוחותינו
כהצלחה לאחר שהילדה הכי יפה בגן ואני סיימנו אותו בנשיקה
והבטחה ש"אם תנצחו מחר יהיה על מה לדבר עוד, אולי אפילו אם לא
תנצחו".
שנייה אחרי הקידה כבר הופרעתי כשעמוס, אחד החלוצים של יא', חטף
את הכדור ודהר מעבר לקו מחצית המגרש. ניסן, החלוץ השני, חתך
משמאל, קיבל את הכדור מול אייל ולקח אותו לפינה כדי להעביר
רוחב. עמוס המשיך בדהרה לכיוון האמצע כשהוא פנוי לגמרי ומאית
שנייה אחרי זה הכדור כבר היה בדרך אליו. אבל גם אני. עמוס זז
בהילוך איטי וכמוהו גם הכדור. הקהל צעק בטרוף ונעמד, לפתע
השוויון שלהם נראה אפשרי כשרק אני נשארתי לעשות כמיטב יכולתי,
אבל מבט מעריך גילה לי שאני אגיע ראשון, בשבריר שנייה עוד
תהיתי אם עמוס מבין את זה גם ולמה הוא בכלל ממשיך. הכדור קפץ
קלות על הבטון כאילו מנסה לחמוק אבל לא היה לו סיכוי. אני הברק
וברחבה אין מי שיפריע לי, לא היום. גם עמוס בטח מבין את זה
כבר, אבל אולי בגלל הקהל המעודד ואולי מתוך ייאוש הוא עושה
ניסיון נואש אחרון של גלישה - ניסיון חסר טעם. דם הלם  ברקות
והיקשה לי על החשיבה. ידעתי רק שאני חייב לקחת את הכדור הזה
ואנחנו ניקח עוד אליפות. עוד צעד אחד, עוד חצי רגע ואני מכווץ
את השרירים בול בזמן וקופץ כדי לקלוט. בסנטימטר האחרון בידיים
מושטות אני כבר מלטף את הכדור ותופס אותו. עמוס ממשיך לגלוש,
לא יכול לעצור, אבל הסכנה עברה.
קמתי וחיפשתי שחקן פנוי כשבבת אחת שמעתי 'קנאק' אדיר והאזניים
הצטלצלו. ניסיתי להמשיך לעמוד אבל משהו ברגל שמאל שלי התחיל
לבעור קרוב למקום שעמוס היה בו לפניי שנייה והכאב הכריע אותי
ארצה.
כאב. צעקות. מיטל רצה. "לא התכוונתי". כאב. הכדור עדיין ביד.
צריך לשחרר. לא יכול לקום. כאב. מורה לספורט. "תתרחקו קצת,
כולם". כאב. מיטל סופקת את כפייה. כאב. "שמישהו יקרא לאמבולנס,
תומר שבר את הרגל". כאב. כאב. כאב.

                                                           

יש ימים שאתה מרגיש בהם איך אלוהים מחייך אלייך, כמו היום ההוא
באמצע כיתה ט'. עמדתי ברחבה, כמו תמיד, והכל נראה שונה איכשהו:
חד מהרגיל, מדויק, ממוקד עד הזווית האחרונה. כאילו הייתי יכול
לעמוד על הגג של האודיטוריום ולראות לא רק את החרמון, אלא גם
את המלך צב-צב המנסה להגיע לשמיים על גב צביו המדוכאים. שלווה
אקוסטית נחתה על כוחותינו דיווחתי בשקט למטה הפיקוד במוח הגדול
והתפניתי לקחת עוד כדור. באותו יום אף אחד לא הצליח לעבור. זה
היה פסיכי: לקחתי הכל, כדורים מרחוק ומקרוב, בעיטות ממטר, שני
כדורים בהתקפה אחת, מסירות רוחב, הגבהות, אחד על אחדים, הכל.
הייתי ואן-דאם ושוורצנגר, וולברין וציקלופ, דווידוביץ' ובופון.
ריחפתי הרבה מעל המגרש ושיחקתי את אלוהים, מרגיש כמו הילד
ההולנדי הבולם בגופו את השיטפון, רק שאצלי לא הייתי אצבע, אלא
הסכר כולו. הרגשתי את ההיסטוריה מחלחלת דרכי באותם רגעים
קסומים, איך במו ידי אני מביא את האליפות הראשונה שלנו כבר
בכיתה ט', בליגה של הגדולים, בניצחון מרשים על האימפריה של
יא'. הקסם המשיך לנזול ממני כל אותו יום, מהמבחן באנגלית שבוטל
דרך טרמפ הביתה שהגיע ועד שיחה לא-אופיינית עם מיטל, הבחורה
הכי קולית בשכבה, שריגשה אותי איכשהו למרות חוסר העניין הכללי
בבנות באותה תקופה, אולי בגלל שנסבה על נושאים אחרים חוץ
מהיפים והאמיצים. אותה שיחה היוותה בדיעבד את הפתח למערכת
ארוכת שנים.

כדורגל זה משחק פשוט. אבל אין שום דבר פשוט במשחק גורלי
באליפות בתי הספר מול קבוצה מבירת הנגב באר-שבע אחרי פציעה של
שנה וחצי. זה הרגיש דומה לפעם הראשונה שנסעתי באופניים בלי
גלגלי עזר - הכל יכול להיות, אני זורק את הקוביות ומקווה לטוב,
אלא שהפעם אמא לא מחזיקה אותי מאחור וכשאני אפול ואבכה, מי
יחבק אותי ככה? מי ישמע אותי בסוף היום? מי ינחם וירגיע?
מיטל חושבת שאני בלי כדורגל זה כמו מסעדה טובה בלי הקינוח: כי
הכל טוב, אבל אתה יודע שחסר משהו. "אתה יודע שאתה יכול" חיבקה
אותי אתמול במיטה "אז לך תקרע את המגרש ותראה להם מאיפה
משתינים הקיבוצניקים", ושלחה את היד למקום המדובר והוסיפה:
"אולי בעצם קודם כל תראה לי מאיפה, רק ליתר ביטחון". ואני,
רועד קצת מקור וקצת מפחד, חושש מהמשחק שאני כל כך אוהב ושבר
אותי ומנסה בכל הכוח להתרכז למרות הכל נכנעתי לפיתוי, התמסרתי
לאישה שליוותה אותי בתקופה הכי ארוכה, קשה, ויפה של חיי ועפתי
איתה.

הכדור הראשון החזיר לי את הביטחון. ההדיפה הראשונה המוצלחת
(כדור שטוח ולא קל משבעה מטרים) החזירה לי את האמונה ואת הצחוק
והאהבה למשחק. עמוק בפנים נפתח פרח אדום קטן בראש גבעול ירוק,
ובדיוק באמצע התפרחת ישב אלטון ג'ון ושר לי על בריאה מחדש
וגלגל החיים.