"בסוף השמיים בקצה המדבר
יש מקום רחוק  מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה..."

באחד ממסעותי הרבים ברחבי הארץ הנשכחת מצאתי מקום - מקום
לדאגה.
המקום הזה היה שלי.הוא היה שלי כי אני גיליתי אותו, כמו
שקולומבוס גילה את אמריקה.
קראתי לו שלי. כי הוא באמת היה רק שלי...

אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא.

שמרתי על שלי. שמרתי עליו כאילו הוא הילד שלי. טיפחתי אותו וכל
זמן שיכולתי הייתי שם. לא נטשתי אותו אף פעם. תמיד השתדלתי
שיהיה לשלי הכי טוב שאפשר. בכל פעם שהיה קצת קודר מיד העפתי את
כל הקדרות והבאתי לשם אושר. זמני.
שמרתי עליו.
הצלחתי לשמור עליו עד שהיא מצאה אותו. היא חשבה שהוא שלה כי
היא לא ידעה שאני הייתי שם קודם! שלי נשבה בקסמה ופתאום הוא
היה רק שלה. לא שלי.
היא שומרת עליו.

אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג, ודואג נורא.

היא קטפה אותו ממני. את שלי שלי.
דאגתי לו. הוא היה שלי אחרי הכל. אני גיליתי אותו.את שלי.
עכשיו היא שומרת עליו, ועכשיו היא דואגת לו. אבל גם אני. כי
הוא שלי.

אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג, ודואג נורא.