שלג רך ריחף אל מדרכת העיר
המשובצת לבנים.
המשובצת צעדים, של אלפי שנים.
הוא הילך לו יחף
בשלג המלטף.
מטביע חותם רגלו
כשעשו רבים לפניו
ויעשו אף דורות שלמים אחריו.
דבר,
אינו נשאר.
חשב לו, והמשיך
טובע בטיפות מים
שקפאו מחמת האטימות.
כך נוצר שלג.
לפחות, כך האמין.
ברחובות העיר הישנה
על ספסל עץ עטוף קרה
ישב.
רגליים רבות חלפו על פניו
במהירות.
בלבו הוא חשב,
"אטימות".
גופות מהלכות
הממהרות אל עבר מטרות.
רצות על פני דרכים רבות
ולבסוף לא משיגות,
דבר.
"וחושך על פני תהום" מלמל לעצמו.
"וחושך על פני תהום!" צעק
אל האויר הקר
של העיר המושלגת.
המלאה פנים חתומות
עיניים ריקות
ורגליים.
"וחושך על פני תהום" לחש.
כי איש לא שמע.
ואיש לא ישמע.
כי איש,
אינו מקשיב. |