עדיין תוהה אנוכי מה מקנה לך לדעתך את הזכות לעמוד שם, להביט
עליי מלמעלה ולהסתכל לי ישר אל תוך המחשוף.
כאילו שזו האישיות האידיאלית שלי בשבילך- שני דברים דוממים
למדיי, לפעמים זה פשוט נראה לי כל כך לא נחוץ ומטופש.
כמו הדיבור שלך בערך, המילים הכל כך ריקות שאתה אומר.
ולא רק אתה, גם כל החברים המטומטמים שלך ושלי, אפילו, גם כאלו
שאינם חבריי בכלל, לא מכירים אותי ובכל זאת מחשופי מעניין אותם
יותר מעיניי.
תאמין או לא, זו לא קריאה לשחרור החזה שלי ממבטיכם המנקבים עור
וכלי דם, זו פשוט תהיה אמיתית עד כדי כאב.
למה אתה כל כך ריקני למען השם?!
ואני ככלי ריק מולך, גם לא מוחה- למרות שזה לא ממש נעים להיבחן
כגוש בשר העומד למכירה ולהרגיש כבובת תצוגה כאשר אתה מועיל
בטובך להחמיא לי על גזרתי.
בעיקר כי המילים שלך ריקות והידיים שלך, הידיים שלך לפעמים
פשוט כל כך קרות עד שבא לי לצעוק.
אני כאן!
התייחס אליי כבת אדם, כראוי, כחפץ בעל אינטלקט מינימלי ולא רק
אובייקט מיותר אבל מושך מספיק כדי להיות נחוץ ברמת הבסיס.
אחרי הכל, חייבת להיות סיבה מסוימת לעובדה שאתה כל כך טיפש
באזורי.
אני מטריפה אותך ואתה פשוט לא עומד בזה.
אז מבטך מושפל ובטעות מגיע אל החזה שלי, משעשע, הלא כן?
כל תיאוריות הקונספירציה השקריות הללו שאני רוקמת בראשי רק כדי
ליצוק מעל עורי שריון
שאולי יחסום את עיניי הרנטגן המפשיטות שלכם- לאו דווקא בגדים
אלא גם עור, כמנסים לבדוק אם יש לי לב מתחת לכל המחשוף המכובד
הזה.  גם כשאני הולכת עם חולצה סגורה, מבטיכם נוקבים, מנקבים
ומכאיבים.
אז אם כך, זהו לבי המעניין אתכם, אולי אני בת אדם אחרי הכל, כי
הרי לב זו משאבה של דם ואם אני עומדת כאן מולכם ומדברת (למרות
שיש לך, לכם, עניין מינימלי באשר יש לי להגיד) אז דמי וודאי
זורם, מי יודע... אולי מוחי עובד גם כן?
מחשבה מטופשת לכל הדעות, הייתי מעדיפה במקום להתעמק בנפשי
החולנית עד-כדי שעשוע אפילו.
שפשוט תמשך, תמשיכו, לבהות.
זה עור לא עוד.