העיניים דבוקות אחת לשניה מהשינה ואני נאבקת בהם.
המסקרה, שטרם הוסרה מליל אמש, נמרחה והשתלבה היטב בכאוס
שמתחולל לי מתחת לגבות.
דקות ארוכות אני ממשיכה להתהפך בין המצעים..
מתפתלת בין הסדין שכבר שבוע אני מתה להחליף לבין שמיכת הפוך
שגם בקיץ אני מסרבת להמיר בפיקה.
גופי נעצר בתנוחה חתולית ועמוד השדרה נעמד דום חוליה חוליה.
ידיי עדיין אוחזות בדובי החום עם הסרט, זה שקיבלתי מבחור סתמי
וחסר כל משמעות וכנגד כל הדעות הרווחות בתחום דובונים שעירים
ובני זוג לשעבר, לדובי שמור מקום של כבוד כל לילה בין הכריות.
חולצת הטריקו כבר עלתה לי עד מעל לפטמה השמאלית ותחתוני הכותנה
הדהויים (שמהווים כמחצית ממלתחת ה"לנג'רי" המפוארת שלי) נתפסו
לי בין הלחיים. בתנועה נחושה אני מזדקפת במיטה, רגליי נמתחות
לצדדים בדומה לישיבה מתוסכלת של ילדה בת שלוש,
וכל-כך אבל כל-כך אין לי כח לעוד יום.

בצעדים מבולבלים אני עושה את דרכי מהמיטה אל עבר הקומקום שעל
השיש בדירתי הקטנה, זו שלכאורה מסמלת את חירותי... את בגרותי.

כן. בסדר.
אוחזת במתקן האפור מתחת לברז ורק כאשר מים קפואים גולשים אל
מחוץ למיכל ומרטיבים את ידי אני מחזירה אותו לבסיס מבטחיו
ולוחצת על כפתור ההפעלה.
אני מדדה אל עבר המיני כיור שבשירותים זה שגם אם ממש מתאמצים,
אי אפשר לצחצח בו שיניים מבלי שהראש ידפק לפחות פעם אחת במדף
הזכוכית הקטן שמעליו, ועם כל הנסיון שצברתי בתחום בחודשים
האחרונים אני ממשיכה לצחצח בו שיניים בתקווה שאולי הפעם אצליח
לאתר את הפוזיציה הנכונה.
הקפה מוכן. לגימה אחת ואפשר יהיה להדליק את הסיגריה של הבוקר
ולחדש את ההתמכרות. ממקומי הקבוע שבכורסה השחורה המוקפת בכל
שלט אפשרי אני מצווה על הרדיו לנגן לי. לא עוברות 3 דקות וכמדי
בוקר הקול הקופצני של השדרנית בגלגלצ עולה לי על העצבים.
אני פותחת חלון ומותירה לעולם שבחוץ לחדור לתוכי.
רעש האוטובוסים והסירנות... אני שואפת פנימה את כל הזוהמה .
וכל-כך אבל כל-כך אין לי כח לעוד יום...

השעתיים הבאות עוברות עלי בין תוכנית שיפוץ הבית לבין הבאנג
העייף שלצידי, מלווה כל אותה העת בידיעה שבשלוש אני עובדת.
בעבודה היה בסדר. עוד יום סתמי של שכנוע אגרסיבי של קניין
אקטיבי שצורך ללא קושי מוצר לא קריאטיבי.
אני צונחת על הספה השחורה הממוקמת במסלולי השגרתי.
מפעילה את המזגן, מפילה עוד ראש בבאנג, מחכה שיגיע הידיד ההוא
שמגיח תמיד בלילות, תמיד נשאר רק לכמה שעות. קצת מזיין, קצת
ישן ונעלם. ואז כמו בכל לילה בחיי המאוסים אני יושבת וכותבת
בעיקר בחרוזים, כשכבר משהו יוצא קצת שונה או קצת אחרת אני
מרימה ידיים, חוזרת אחורה ומוחקת.
העיניים דבוקות אחת לשניה מהשינה ואני נאבקת בהם.
וכל-כך אבל כל-כך אין לי כח לעוד יום.