הוא ישב שם שעות, בוהה בתקרה ולא מבין למה.
הוא אפילו תפס את עצמו מדבר עם עצמו על אלוהים בשלב מסוים,
והודיע לשניהם שהם חייבים להפסיק לשנות נושא.
הוא ניסה למקד מבט, על פסל החרסינה שעמד על המקרר, אבל כל מה
שהוא ראה לא הפסיק לזוז.
הוא טען שהוא היה מודע לחלוטין למעשיו, בעוד היא טוענת שהוא
דפק אותה כמו שיכור.
בשלב מסוים, כשהחדר התחיל להסריח, והם דפקו לו על הדלת, הוא
החליט שצריך לקום, אבל הוא היה מודבק לכיסא בשאריות שעווה מהנר
בו השתמש.
הוא כבר מזמן רצה ללכת לשירותים, אבל הצליח לשכנע את עצמו שזה
לא צורך בסיסי.
אז הם לקחו אותו, עם הכיסא והכל, והניחו אותו בעדינות במוסד.
והוא ישב שם, המשיך לבהות בתקרה, מנסה למקד מבט על הפרופסור
למדעי החברה, שבאופן מפתיע, לא הפסיק לזוז מצד לצד.
כשהוא יצא, הוא חזר ללימודים, מתנהג כרגיל למרות שכולם נועצים
מבטים.
וכשהיה חוזר הביתה, היה בהשגחה.
תמיד היה מישהו שהיה מציץ עליו מבעד לחלון או לחריץ המפתח
בדלת.
שבועיים הוא ישב ככה, מת-חי, הולך מפה לשם ומנסה להבין למה.
עד שהוא קם שוב לחיים, מביט סביבו, מזהה את הכל, טוען שזה היה
רק משבר זהות זמני.
אבל הם, הם לא מאמינים לו יותר.
אז הוא הולך לחברים, כדי לבהות בתקרה גם שם, כי הוא יודע
שתמיד, אבל תמיד הוא לא משתעמם כך.
אז ניסו לאשפז אותו שוב, אבל הוא לא הגיב בכלל.
ומבפנים, מבפנים קצת התחיל להימאס לו.
אז הוא לקח איזה תיק ויצא למדבר, הלך שם והלך, עד שעצר התיישב,
וניסה לבהות בתקרה.
הוא באמת ניסה, ממש, דיבר עם עצמו כל הזמן, משכנע את עצמו שתוך
שתי שניות זה לא ישעמם יותר.
אבל הוא לא הצליח.
אז באו אליו אנשים, ושאלו לעצותיו, והוא היה עונה להם מתוך
שעמום, עדיין מנסה לבהות בתקרה.
והוא עבר לצפון, והתנחל ליד הכנרת, וגם שם ניסה לבהות, אך ללא
הצלחה.
והוא אפילו הצטרף לישיבה, כדי לדבר עם אחרים על אלוהים
והתקרה.
חלק חושבים שהוא טיפש, שלא מדבר כמעט ובוהה בחלל הריק, אבל זה
לא נכון.
הוא גורו שכזה...
ומדי פעם, כשהוא חוזר לירושלים, עיר הבירה, ובא לבקר, אני גם
מכנה אותו גורו.
למרות שבאמת קוראים לו אביתר.