הקלף שלבשתי עם ציור המלכה היה כבר מעוך ומעט קרוע. מדי פעם
ציוויתי בהדר של מלכה שכורה, "עירפו את ראשה" או "עירפו את
ראשו". תמי, ששמלת עליזה הוורודה שלה התקמטה והתלכלכה, דילגה
וזנב הסוס שעל ראשה התנפנף. היא קדה אל מול האנשים והביטה בהם
בתמימות כשאמרה, "זחל חכם האם מותר לנגוס לך מהפטריה?" עומר
ליהטט בגמישות, כשהוא צועק בקול דק ומצחיק אותנו עד דמעות,
"אני מאחר אני מאחר, הכפפות שלי והיכן, הוי, היכן שעוני". בעקר
לא יכולנו להכיל את ה"היכן". אזני הארנב הלבנות שלו היו
מלוכלכות ושמוטות. דורה יללה מידי מספר דקות "מיאו" מתפנק
מפינתה וחייכה במסתוריות את חיוכו של חתול הצ'סייר עד שכאבו
לה הלחיים. כשלא חייכה אל האוויר חייכה במתיקות ממצמצת אל חמשת
עכבריה הלבנים אותם אחזה בחיקה בקופסת פלסטיק שקופה. אביבה
הקטנה שלבשה כל העת את סינר המבשלת גערה בצרפתית "תשתוק טיפש"
"אוטה טווה אמבסיל" ועשתה זאת בכעס כה גדול עד שהבהילה את כל
מי שהתקרב אליה. איתן חבש ערימת כובעים והקפיד להעטות מבט
מנומנם והזמין כל אחד למסיבת התה הגדולה של הכובען המשוגע.
הילדים הקטנים הסתכלנו עלינו בהערצה ובקשו שניתן להם למדוד את
התחפושות. עומר ניסה ללמד אותם לעשות גלגילון עם קפיצה ולצעוק
"היכן כפפותי? היכן שעוני?". כשהיו נכנסים הילדים הגדולים,
מכיתה חית ו טית ששמשו כשליחים שמעבירים מזון וציוד לעמדות
ולמקלטים, היינו מתכנסים בבושה מול מבטם המרוחק.
לא הסכמנו להוריד את התחפושות. גם לא לשינה. מקלחת ממילא לא
עשינו. כבר התרגלנו קודם למלחמה לחיות בעולם מצומצם, שכן מפאת
הכוננות המתמשכת לא הותר לנו מזה זמן רב לצאת מתחום המעגל הצר
של ההליכה לבית הילדים, לדירת ההורים ולחדר האוכל. אפילו לפינת
החי לא הורשינו ללכת.
הייתי בראש המקטרגים. בשנה שעברה הציגו ילדי המצווה מסכת
ארוכה ורצינית על ההתיישבות והתביישתי להציג סיפור תינוקי כל
כך. אברהם חייך אלי כשהוא מקרב אלי את עיניו התכולות ואמר, "זה
מה שהחלטנו שאתם עושים. כל ההורים ביחד. ואם מלכת אנגליה חושבת
שזה סיפור טוב, אז גם הגברת שפה יכולה להשתתף " והוסיף, תוך
שדגדג את סנטרי, "ואני כבר יודע איזה תפקיד גברתי תעשה."
שמחתי לקבל את תפקיד מלכת הלבבות המרשעת. כל שהיה עלי לעשות
הוא לשבת במרכז הבמה ולנמנם ולצעוק מידי פעם "עירפו את ראשה"
או עירפו את ראשו".
במשך מספר שבועות, שהתחילו עוד קודם להאפלה ולכוננות, היינו,
18 ילדי בר המצווה של "כיתת אלון", מסתגרים בחדר-האוכל אחרי
ארוחת הערב יחד עם אברהם ויולדנה בריבוע המואר שפונה משולחנות
והפך לארץ הפלאות. אברהם, אביה של מירה, שהיה מכנה אותה
מרגריטה פרגריטה, העטה עלינו קסם תוך ששינן איתנו, בגמגום מה,
ובניצוץ הומור, את הטקסט המוזר. עיניה הזוהרות של יולנדה, אמו
של עומר, ליטפו אותנו בחיבה ומידי פעם, בפרץ עליצות הפליאה
מולנו סיבוב וקפיצה עם שפגט תוך שלימדה אותנו, בעברית איומה,
את צעדי הריקודים שהמציאה, שהיו משתנים מיום ליום.
מאוחר בלילה היינו מתפזרים, כל אחד לדירת הוריו. החמסינים
שפרצו באחת הגיחו ממחילותיהם המוני עקרבים ונחשים שופעי ארס
שזחלו על המדרכות וחדרו לתוך הבתים הלבנים של השכונה החדשה,
שכונת הלינה המשפחתית, בה גרתי עם הורי ואחי. שני אנשים,
פעוט ומבוגר כבר הוכשו ונשבעו שלא ראו ולא שמעו דבר עד שתקע
בהם הנחש את ניביו הארסיים. הורינו התרו בנו שלא נלך יחפים.
כמו היו רצועות העור הדקות של הסנדלים סגולה כנגד השרצים.
הייתי פוסעת לאט על המדרכה הצרה. קשובה לקולות. לוחשת תפילות,
ליבי מזנק לגרוני בפראות מכל רשרוש. פעם אחת נגע בי דבר מה,
אולי קצה ענף. הנגיעה צרבה מאד. בבית בדקתי שוב ושוב את מקום
הנגיעה עד ששוכנעתי שאני רואה שתי נקודות קטנות של הכשת הנחש.
אמי הרגיעה אותי שהיא אינה רואה דבר, אך שמה קרח על העור
המגורה והכואב ונתנה לי לשתות חלב חם עם דבש שהיו תרופתה לכל
מחלה. שלושה ימים לפני המסיבה הוכש גם ארי, מכיתתנו, בדרכו
לביתו.
לילה קודם למסיבה לא יכולתי להירדם. היה חם מאד. קמתי ממיטתי
לשתות מים וראיתי את אבי שרוע נוחר קלות עטוף במגבת לחה כנגד
החום על הרצפה של חדר הסלון, שם היו הוא ואמי פותחים מידי
לילה את מיטתם ששמשה במשך היום כספה. הוא כמו שייט על רפסודה
בחלומותיו העלומים. מוזר היה לי לראות אותו שוכב ונם. הערצתי
את תעוזתו לשכב על הרצפה כאשר העקרבים הלהוטים בעוקצם הזקור
עשויים לטפס עליו. מזה כמה ימים שאבי הפסיק לנסוע לעבודתו
בבריכות הדגים, והחל ללבוש מדי חיל ישנים ולהתרוצץ טרוד ומזיע
בחצר המשק בתפקיד עוזר מא"ז.
מרוב ששיננתי את המילים שהיה עלי להגיד הן נשמעו לי כשפה
זרה.
כשפרצו הקרבות למחרת התכנסנו במקלט הילדים בהתרגשות עולצת כל
כך עד שייחלנו שלעולם לא תיגמר המלחמה. רעמי התותחים והמטוסים
רק ליבו את התלהבותנו. ערכנו חזרות לבדנו, פעם אחר פעם משננים
את התפקידים ומתקנים זה את זה. בלילות נשארנו לישון על הדרגשים
התלויים הצרים ושמחתי שלא הצטרכתי לצאת אל איימי המדרכות
החשוכות.
ביום השלישי למלחמה הוצתה העשביה הגבוהה שסביב המשק מאש
הפגזים. כאשר יצאנו החוצה להינפש באחת ההפוגות נראה הכפר כמו
אי נטוש בלב ים, מכוסה ענן אפור שחור, ללא אופק וללא שמים.
האוויר נשב כלהט פיו של דרקון מהגהנום. הזדרזנו לחזור פנימה
מאימת הבדידות.
ישבנו על הדרגשים חיוורים ומצומררים, מייחלים להגעתו של מבוגר.
חלק מהילדים פרצו בבכיה שקטה ונואשת. קול נפילה בהול כשל טפיפת
שד ורחש לחישה הקדים את זחילתו הנחושה של צפע אימתני מכיוון
פתח האוורור אל מרכז המקלט. בעודנו צווחים ומטפסים על הדרגשים
נשמע רחש קשקשי וצפע שני, קטן יותר הזדחל בפיתולים תזזיתיים
לאורך הקיר מכיוון המדרגות. כהתגלמות של זוועה החרו התפתלו
אחריו עוד שלושה צפעונים קטנים יותר.
הצטופפנו על הדרגש העליון, ראשנו נוגע בגג המקלט ורגלינו
אסופות, עוקבים כבסיוט אחר תנועתם הכעוסה והחשאית של הזוחלים
שלבסוף התרכזו כולם בפינה שמתחת לחבית המים.
עומר היה הראשון שפצח את פיו ואמר "אני מאחר, היכן כפפותי".
תמי שיהקה בעיניים דומעות "אדוני הכובען מותר להצטרף למסיבת
התה?" ואיתן ענה בנשימה קטועה "אין מקום ליד השולחן" ואני
קראתי בקול של חלום "עירפו את ראשו עירפו את ראשם" "מיאוו"
נשמעה יללתה הצרודה של דורה. בפתאום נפנה אליה ארי, שישב
כשרגלו, הנפוחה עדיין מההכשה מונחת לפניו חבושה ואמר לה, "תני
לי את העכברים שלך. מהר". דורה חבקה את הקופסה בעוצמה כה רבה
עד שנדמה היה שתשבר. "תני לי אותם" אמר שוב, בבהילות, "הם
יצילו אותנו". והוא שלח את ידו וניסה למשוך ממנה את הקופסה
שהוטתה וכל תוכנה, שכלל פיסות עיתון אותם חתכה דורה יום יום
בהרבה דאגה וחתיכות גזר, יחד עם חמשת הגופים הלבנים נשפך בציוץ
מופתע אל רצפת המקלט. העכברים נעמדו והרימו אף מחודד וסקרן
לאוויר ואז החלו להתרוצץ על קרקע המקלט בחדוות גילוי מרחבים
ודורה השתנקה באימה של אם שילדיה נלקחו ממנה.
אביבה צווחה לעומתה "אוטטווה אמבסיל אוטטווה אמבסיל", פעמים כה
רבות עד שדורה השתתקה, בעודה משהקת, " החמודים שלי החמודים
שלי". ראשי הצפעים המשולשים הגיחו מתחת לחבית המים כמו ליצי
אבדון, מהבהבים בלשונם כבשפת מורס. הם עטו אל העכברים בנחשול
רקודי וחזרו כל אחד אל תחתית החבית כשבפיו אחוז עכבר. יללה
גבוהה של קינה נשמעה ודורה התמוטטה על הדרגש אבל ארי אמר בקול
של ישועה, "עכשיו הם לא יהיו מסוכנים. לאט לאט, אחד אחד נרד
ונצא ונרוץ למקלט של התינוקות". על אף שארי היה מבין הילדים
הקטנים יותר בכיתה, הוא דבר כמו קלשון שנתקע בקרקע לחה ואנחנו
צייתנו לו כעיוורים.
במשך שלושת ימי המלחמה הנוספים הצטופפנו במקלט התינוקות יחד עם
שמונה תינוקות ואמהותיהם המיניקות, משננים שוב ושוב את ההצגה
ומזהים את מילותיה במלמוליהם הראשונים של התינוקות.
ערב למחרת סיום המלחמה הושלך לפתע הס בהמיה הקשקשנית של
ארוחת-הערב בחדר- האוכל. כמו עלעול של רוח תזזית עברה הידיעה
שאברהם מת. נהרג כשנסע להחזיר הביתה את אחד החברים ששירת ברמת
הגולן. פשטה שמועה שנורה בטעות מאש חיילנו. כמו מפתח שנפער
במטוס סילון נשאבו האנשים חדר-האוכל והוא התרוקן באחת.
למחרת ראיתי את מירה יוצאת מדלת גן הילדים כשהיא אוחזת בידו של
אחיה הקטן בדרכה אל ההלוויה. היא נראתה לי נגועה במוות. חששתי
להתקרב אליה. נזכרתי איך היה אביה קורא לה בחיבה מרגריטה
פרגריטה.
כשבועיים לאחר מכן נערכה המסיבה. התחפושות כובסו ותוקנו ונראו
כחדשות. גם מירה השתתפה, בתפקידה כעוף הדודו האגדי והעצוב
ששוחה בים הדמעות של עליזה. עדיין חששתי להתקרב אליה. אך שמתי
לבי אליה כמעט כל הזמן. יולנדה הנחתה אותנו מקדמת הבמה. במשך
כל ההצגה עיניה הצוחקות זלגו דמעות.
לאחר ההצגה הועברו התחפושות למחסן התחפושות ומאז, שלושים וחמש
שנה, חיכו בארגז.
19/8/01
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.