עוד מסיבה טובה תהיה היום.
בכל שישי אני מגיע לעבודה, אני אוהב את העבודה שלי. אני ברמן
במסיבה טובה. זה כיף לראות את כולם שמחים, רוקדים ובכלל יש
אווירה טובה.
יש בחורה שבאה לבר באופן קבוע, לא מפספסת אף יום שישי. מעניין,
כמה אפשר לבוא למקום אחד קבוע, ומבלי שזה ימאס, זה רק מראה שזו
מסיבה ממש טובה.
ערב אחד, כשלא היו הרבה לקוחות בבר, ניגשתי אליה, אל האישה
שבאה תמיד. שאלתי אותה את אותה שאלה שהטרידה אותי כבר זמן רב.
היא חייכה מן חיוך מאולץ כשדיברה איתי, נסתה להראות נחמדה
כנראה.
היא עמדה קצת כפוף, בחורה יפה אבל קצת משונה. נראית עצובה
במראה טבעי. היא אמרה, שהיא באה לכאן תמיד מפני שכאן כולם
שמחים והאווירה טובה, היא אמרה שזאת המסיבה היחידה הטובה שהיא
מכירה ושזה גם רחוק מהבית.
"את באה לבדך?" שאלתי. למרות שהיא לא ממש רצתה לענות, היא אמרה
שלרוב היא באה לבד. הבנתי שהיא לא רוצה לדבר על זה, כי היא
סובבה את הראש כל הזמן, חיפשה לאן לברוח. חשבתי שאולי כדאי
שאעזוב אותה, שאניח לה להשאר בתסכול המתמיד שלה, אבל לא
יכולתי. משהו במבט הזה שידר הרבה בדידות ועצב. העיניים שלה
בקשו עזרה, הייתי מוכרח להשאר.
היא אמרה שאם לא הייתה כאן מסיבה בכל שישי, הדבר היה מעציב
אותה מאד. זאת הרי מסיבה שכולם נראים בה שמחים.
סיימנו לדבר, השעה הייתה כבר 04:00. אני צריך לסגור כבר,
המוסיקה נחלשת והאנשים השמחים הולכים הביתה. לכולם יש שבוע שלם
להעביר עד ליום שישי הבא.
יום שישי הגיע, שוב אנשים שמחים נכנסים, שוב רוקדים ונהנים
במסיבה הטובה בעיר. אני עומד בבר ומתפלא לראות שכולם הגיעו,
כולם חוץ מאותה בחורה יפה ומשונה.
מאז, כל יום שישי אני מחפש את הבחורה שלא מגיעה יותר למסיבה
שאומרים שהיא טובה. אבל אני כבר לא חושב ככה.
אני רק בא לעבוד.