אין שום דבר חדש פה, חוץ מעוד בשר בטליתות שנרקב אבל היווה
המון משמעות למישהו אחר שבא לכאן כל שנה...
מגיעה לאזכרה של סבא שלי ז"ל וחושבת לעצמי איזה מלך הוא...
ידע מתי למות, ואיפה להיקבר... ועכשיו,
אפשר להגיע לשם עם המכונית ולחנות ליד הקבר...
זה כי הוא מת בחורף, אז לפחות פיצה אותנו בריצה קצרה לאוטו
כשיורד גשם.
היום כמעט ולא הצלחנו להרכיב מניין על מנת לומר קדיש.
והייתה לי הרגשה מוזרה... ז"א, עם כל האנשים שאהבו ובירכו
והיללו והכירו במשך כל ששים ושלוש שנות חייו, אחרי שלוש שנים
שהוא הלך, לא יכולנו למצוא עשרה גברים שיגיעו על מנת שיעלו את
נשמתו בברכה?
קצת מוזר לטעמי...
או שאולי זה בכוונה, על מנת שהאדם העשירי יהיה זר ובכך איפשרנו
לאדם זה לקיים מצווה בהצטרפותו למניין...
מממ... נסתרות דרכי האל והעולם.
ואני, שרואה ממך רק רגעים ספורים כי בשאר היית חולה בסרטן,
סוכרת ועוד דברים מסובכים, עדיין זוכרת פרצופים ותמונות...
מדברים לפיסת אבן שמתחתיה טלית נרקבת, ואומרת לאבן שחרוט עליה
באותיות מסולסלות "זכרך לא ימוש מליבנו לעד":
"כבר עברו שלוש שנים, ועוד חודש וחצי אני חיילת".

הגענו לבית סבתי ושרנו שירים, כי עכשיו היא שרה במקהלה, מעסיקה
את עצמה וזורמת...
והשנים ממשיכות, ואבנים מתווספות לבית העלמין הענק שנראה כעיר
מתים ענקית, ופעם בכמה ימים משפחה אחרת מוצאת זר בשביל מניין
ואני עדיין חושבת, "איזה סבא מלך".
ידע לשמור לנו מקום חניה...

אל תדון אדם לפני שתגיע למקומו...

הוא היה כל כך שמח אם היה יודע ששרנו שירי ארץ ישראל ולא ישבנו
לבכות כמו מטומטמים...
אני מקווה שהוא לא שם לב, שכשהיינו  לבד, כל אחד מאיתנו הזיל
דמעה או שתיים, קרא לעצמו מטומטם והפסיק מהר לפני שיראו...
מוקדש בהמון אהבה