דמות מעורפלת, שבורה וקצת אדמדמה הביטה בי.
התקרבתי קצת, לראות מי זו, גם היא התקרבה. הבטתי בעיניה והיא
הישירה לי מבט, עיניה דומעות. התחלתי לבכות, כנראה שגם היא
הרגישה כמוני, וגם היא התחילה לבכות איתי.
ישבנו מתייפחות אחת מול השניה.
ואז היא אמרה לי שאין מה לדאוג, אולי בסוף יהיה טוב. או שאולי
זו הייתי אני שאמרתי את זה?
זה רק הגביר את הבכי שלי, היא הצטרפה בכל מאודה.
אבל הבכי שלה הלחיץ אותי, מה גם שלא ידעתי מי היא בכלל ולמה
היא משתתפת בצערי.
אמרתי לה להסתלק, היא ענתה לי באותו מטבע.
צעקתי עליה שתלך מפה! שזה לא הבית שלה ואין לה זכות להיות פה!
הפעם בכלל לא ראיתי אם ענתה או לא, כי מרוב כעס התנפלתי עליה
שוב, כמו מקודם, כשהיא ברחה ולא תפסתי אותה בכלל, הפעם דהרתי
באגרופים שלופים כלפיה, ראיתי שהיא רוצה להיות קשוחה איתי, וגם
היא באה ממולי.
ההתנגשות כאבה נורא.
הפעם, מעבר לערימת הזכוכיות שנחתה עלי, לא עמדה אף אחת.
הבנתי שעכשיו אני במראה והיא בחוץ, בעולם האמיתי...
אני והטירוף שלי כלואים, והיא משוטטת לה כאוות נפשה.
התפתלתי על הרצפה בבכי בלי להרגיש אפילו את הזכוכיות ננעצות
בבשרי.
הדבר היחיד שאני זוכרת זו שלולית דם ענקית.
ועכשיו טוב...
עכשיו טוב...