לא נראה יותר את הבוקר
ולא נסתנוור יותר מהאור
רק הציפורים מעיזות להמשיך לשיר
כשהם חורטים על בשרינו
ושולחים אותנו אחד אחד "להיות בעננים".
אנחנו מצטופפים פה
ומחכים למוות, כשנשארנו חצי ממנה שהיינו קודם ובקרוב נעלם
כליל.
אך יש עדיין תקווה בודדה שהיא הכל, לברוח ולנסות להינצל.
רימון פה נחת
אני מפרפר
אמא קחי אותי הביתה
לא רוצה להישאר כאן יותר
דם נשפך מהגרון
לבן סיד צבע עור
כל הדם והתקווה
מרוקנים - אין יותר חיים.
עכשיו שקיעה , שוב חושך
והכל חוזר. הגלגל נע ועורף ראשים בסיבוב.
במלחמה אין רחמים
הכעס משתלט על ההיגיון שנהיה סוריאליסטי משיגעון, נמחק ונשאר
רק המבט המטורף של האויב בעיניים.
אני שוכב על הפרחים שבקרוב יהיו מונחים עליי, ויורה.
אין לי מה להפסיד
החיים שלי כבר נלקחו בשבי ,
והנשמה כבר ארזה הכל לטיסה.
אני פה כדי להציל אותכם !
לרצון פה אין מקום
כל בן זונה שאני הורג יכל להרוג עשרות מכם...
בזמן כה קצר אנשים נהרגים
רצים-יורים-נופלים
לדבר אין יותר משמעות
תוך רגע של ייסורים הכל מסתיים.
הרגע הכי חשוב אחרי הלידה מהכיוון ההפוך.
המתים זועקים מהקברים "תפסיקו, אין יותר מקום באדמה"
וכמובן שהמקום יישאר מקולל לאחר המלחמה.
ילד קטן, רק התחילו לגדול לו שיני בינה.
הלך לטייל בעולם הדממה.
הכתמתם אפילו את הדגל בדם.
הטנקים שכחו את סיבת ההשחתה, מהופנטים ממראה השלדים השרופים
למחצה, הלב בטנק חלוד.
נכנעתם. אבד לכם האגו והעם.
נשאר רק הדם האפור בתמונות...
לזכור. |
