אני ואת.
שוכבים מחובקים,
לא רואים כלום, אין שום קרן אור באופק,
רק הכוכבים מלמעלה מזכירים לנו מפעם לפעם שזה לא חלום.
במקום שבו הצורך לדבר אינו קיים, השקט אומר הכל וממלא את החלל
של כל שיחה.
אין סיבה לדאוג, במקום הכי יפה בעולם.
נהדק את אחיזתינו,
כשקרני אור ראשונות מפזרות את החושך, ובצבע ארגמן מבשרות את
הרגע,
אט אט נעלה מעלה. . .  לכודים בין קרני השמש  במעבר ליום הבא,
מחכים לשקיעה שתפקיד אותנו מחדש על הארץ, ותאפשר לנו להשלים את
החיבור בין יום ולילה.
שם נתאחד מחדש,
אני ואת.