חלק ראשון: פולחן הבעל
במספרה של עתלי יכלו שתי לקוחות לשבת מתחת לפן. שתיים אחרות
יכלו לרשרש בנחת ב"לאשה", אחת יכלה לשבת כשאצבעותיה פשוקות
בידי המניקוריסטית, והאחרונה החביבה יכלה לפרוש בדיסקרטיות
לחדר השני, שם המתינה לה השוֹעֶוֶות.
חוטבות הרגליים ושוֹעווֹת השיער הכינו גופן לקיץ.
ברחוב, בדרך למספרה, שאלתי את אמא איזה מין שם זה "עתלי".
"זה קיצור מעתליה." היא אמרה ואחר כך אמרה משהו בשקט לביאנקה
אמתַי ולנילי דרור. ביאנקה הייתה החברה הכי טובה של אמא, ונילי
הייתה אופת העוגות הכי מעולות מכל חבורת היוםשישיבערב של
ההורים שלי. הן הלכו אתנו. ביאנקה טקטקה בעקביה הגבוהים
במדרכה. שלושתן צחקו, כי ביאנקה אמרה משהו כזה:
"מה אתן אומרות - 'עתליה' זה שם מתאים לספּרית?"
"היא עשתה את הרע בעיני אדוני." אמרתי.
ביאנקה הביטה בי במבט בוחן.
"המלכה עתליה, הבת של איזבל המרשעת. גם היא הייתה מרשעת, היא
הנהיגה בבית המקדש את פולחן הבעל."
"פולחן הבעל?" שאלה נילי, והן צחקו שוב. ביאנקה ליטפה לי את
הראש. "קצת ימרטו אותך היום, דפנה'לה. אל תדאגי, כואב להיות
יפה, אבל לא נורא."
"היא קצת צעירה מדי, לא? עוד לא בת אחת עשרה." שאלה נילי.
"נכון," אמרה אמא. "אבל הגב שלה מכוסה פלומה, גם הידיים וגם
החלק העליון של הירכיים. עוד לא ראיתי כזה דבר."
"מה שבטוח, שזה לא משפחתי אצלכם." התחנפה ביאנקה.
"מה פתאום?" אמא נרעשה. היא הרימה זרוע שמנמנה, בהירה ונטולת
שיער. "הגדולה כבר בת שלוש עשרה ואין לה אף שערה מיותרת. כל
הנשים במשפחה, משני הצדדים, חלקות לגמרי."
"אבל מצד שני דפנה רזה כמו מקל." הפסיקה ביאנקה להתחנף וצבטה
את ירכי. "קל יותר להוריד שערות מאשר להוריד פולקעס."
"כן," אמרה אמא בעגמומיות ומיד התנערה ואמרה: "דבר כזה עוד לא
ראיתן. השיער שלה הוא ...הוא...צבעוני".
ערב אחד, כשאמא נכנסה לחדר בזמן שלבשתי פיג'מה, היא פלטה
צעקה:
"דפני, מה זה שם?"
ומיהרה לתפוס משהו בגבי והסבה לי כאב תלישה עז ומהיר.
"תתפשטי!"
"אבל, אמא..."
"תורידי מיד ת'פיג'מה. אני חייבת לראות מה זה."
הפרק האמצעי של אצבעה היה נתון בין שיניה. זאת הייתה עמידת
המוצא שלה, כך הסתובבו גלגלי השיניים משומנים ומהירים.
"דפני, צומחות לך שערות צבעוניות על הגב - אדומות, סגולות,
כחולות וירוקות. לא ידעת?"
ידעתי, אבל שפתי נחתמו. מדי פעם ראיתי שערה ירוקה או כחולה,
עדינה ושקופה למחצה צומחת בין השערות הבהירות על אמת ידי.
הייתי קוטפת אותן ושומרת בקופסת התכשיטים שקיבלתי ליום ההולדת.
על השיער בגב לא ידעתי, ומושגיה של אמא התמעטו והלכו ככל שהלכו
שערותיי והתרבו.
דבר לא הועיל - לא הלבנתן במי חמצן תשעה אחוז ולא ניסיונות
המריטה המהוססים של אמא. עתה כבר כיסו את השכמות, ואני ראיתי
את אלה שכיסו את מורד הכתף ואת מעלה הירך - ריסים ארוכים,
דקיקים עד שקיפות וססגוניים כנוצותיו של תוכי.
בחדרה של שועוות השיער היה כסא גדול, כמו כסא של רופא שיניים.
והיה גם שלט עם אותיות ענקיות ומנצנצות בסגול על ורוד:
בואי מאמי אל תפַחַדי,
מה את רואדת, אל תראדי
לפני הפן האיפור והלק
יותר עדיף עור חלק
ויצאתי משם - מרוטה ועורי סמוק וצורב ואוזניי סמוקות ולוהטות
ממבוכה.
"עכשיו את כבר ממש גברת." שמעתי את קולה של ביאנקה מתוך החיבוק
של אמא. "ברוכה הבאה."
השועוות התלחשה עם אמא ואחר כך עם עתלי ועם המניקוריסטית. לבד
משתי הלקוחות, שאקדח הפן הסואן החריש את אוזניהן, ידעו כולן על
שערותיי הצבעוניות.
"אגם הברבורים..." אמרה אמא לביאנקה ונילי בדרך חזרה הביתה.
שירלי ונטע מהכיתה שלי עברו לידנו על אופניים. כאבה לי הבטן
ורציתי לקבור את עצמי תחת האספלט, שעליו דרכו עקביה הגבוהים של
ביאנקה אמתַי הגוצה והמצחיקה וסוליותיה השטוחות של נילי דרור
הגבוהה. נילי הייתה מורה אצלנו בבית הספר, והבנים בכיתות
הגבוהות אמרו שהחזה עצום הממדים שלה הוא "השראה".
בתווך הייתה אמא שלי, גברת תלמי, דוריס דיי בשמלה וורודה,
בליפסטיק וורוד, בציפורניים וורודות ובתסרוקת קארה בבלונד-קרח
עם פוני ושערות מתוחות בפן רצחני.
אמא דיברה בקול רם כאילו שהרחוב ריק, גם הייתי בטוחה שרואים
עליי הכל.
"...אצל ליסה שיין ב'מחשבת הגוף' מתחילות עכשיו החזרות למופע
הילדות. ליסה אומרת שדפני נהדרת. היא קלה ומרחפת כמו..."
"רק שלא תצא לך אנורקטית." אמרה ביאנקה בחמיצות. "ליסה עצמה
נראית כמו רבע עוף. המורות האלה לבלט מטורפ..."
"דפני בתפקיד הראשי - אודט ואודיל, נסיכת הברבור הלבנה והמכשפה
השחורה. אתן מתארות לעצמכן את אודט עם טוּטוּ לבן ושערות על
הרגליים? הייתי חייבת ל..."
"עשית נכון." פסקה ביאנקה וקולה התמתק. "כמה שמתחילים יותר
מוקדם, ככה נפטרים מזה מהר יותר. תראו, לא לי נשאר כמעט כלום."
היא הפשילה את שולי מכנסיה וחשפה שוק לבנה משורטטת ורידים
תכולים, שניצני שערות הנצו עליה זעיר פה וזעיר שם. "ותדעי לך,
דפנה'לה, שהייתי עוד יותר קופיקו ממך."
היא ליטפה את שערותי הלגיטימיות, שנאספו על העורף
לקוקו-בלרינה, ועתה הזדקרו בזר אניצים פרועים סביב לראשי.
כשהייתי בת שלוש עשרה כבר הייתי חלקה כמו החרסינה הוורודה
בשירותים, למעט אניצים בודדים, שהולבנו על ידי אמא במי חמצן
תשעה אחוז.
זקיקי השיער היו כה מותשים היו משנתיים של ביקורים שבועיים אצל
השועוות עד שהניפו דגל לבן לכניעה ולא נודע צבעם התוּכּיי
המקורי.
ולא רק זקיקי השיער נחלשו, אלא גם הזקיקים האחרים.
כי לא צמחו לי ציצים ולא קיבלתי.
איילת, אחותי הבוגרת ממני בשנתיים, הייתה פורייה כאדמה רוויית
שלשולים אחרי הגשם. חוץ מאמא ואבא כולם ידעו. אני הייתי אדמת
לס מדברית אטומת קליפה, אין יוצא ואין בא.
"איזה תינוקת את, דפי..." סיננה איילת "...איך תינוקת כמוך
יכולה לקבל?"
היא קראה לי "אודט" ולפעמים קראה לי "דפי", ולא בגלל חיבה
מופלגת שרחשה לי, אלא מפני שהזכרתי לה את דאפי דאק.
היינו כל כך שונות. לאיילת שחררו אבא ואמא חבל ארוך, ואילו
אותי החזיקו צמוד לחזה.
"זה מפני שאיילת מחוברת היטב עם שתי הרגליים לאדמה." השיב פעם
אבא בדרכו הישירה, והנה הכל מסתדר - בכל מה שקשור במקצועות
האתלטיקה הבית ספרית הקלה האפלתי על איילת. ירכיה הכבדות,
המחוברות היטב לאדמה, היו משתפשפות זו בזו. כוח החיכוך הותיר
אותה הרחק מאחורי.
בסטודיו של ליסה שיין היא לא ריחפה מעולם.
במוטוריקה עדינה, לעומת זאת, הייתה ידי על התחתונה. שתי ידיי,
אם לדייק.
"האצבעות בידיים שלך מתפקדות כמו האצבעות בכנפיים של דאפי
דאק." פסקה איילת. ידיי הלא ממושמעות אחזו בעיפרון כבקורנס.
ולא קיבלתי.
הייתי בת שלוש עשרה ואחר כך בת ארבע עשרה ובת חמש עשרה. סבלתי
לעתים מזומנות מכאבי בטן עוויתיים ומתחושת לחץ עמומה בשיפולי
הבטן, הייתי דקה וארוכה כאטרייה, ושני תותי שדה אבדו בגביעי
החזייה המרופדת שלי.
אמא הייתה מודאגת, ושוב המתין לי כס הכבוד, דומה כל כך לכסא
אצל השועוות, אלא שכאן הבטתי בשעון הקוקייה שעל הקיר, חשבתי על
המולדת ופישקתי רגליים מול דוקטור מיכאלי.
אחר כך - בפנים חיוורים, כמעט כמו החלוק הלבן שלבש - אמר לי
דוקטור מיכאלי להתלבש והושיב אותי בשיכול רגליים. הוא הקיש
בפטיש קטן על ברכי הימנית ואחר כך על השמאלית, מישש רגע את שתי
ברכיי, סובב את ראשי מצד לצד ותופף לי על חוליות השדרה
הצוואריות. הבטן שלי כאבה. חשבתי שאני מתעלפת.
"יכול להיות שהכל קשור לתת משקל?" שאלה אמא. "היא אוכלת כמו
ציפור, בגלל הבלט."
"עם אמא'לה כמוך לא צריך רופא." התחנף דוקטור מיכאלי והיא
הוורידה בחן. יש בה משהו, באמא, ששולף מכולם את לשונם המתוקה.
"מה היא אוכלת?"
"בעיקר ירקות ירוקים, אגוזים, גרעינים ומעט פירות. תזונה
טבעונית, אני יודעת ש..."
"ואיך היא מתפקדת בבית הספר? יש לה עוד תחביבים, חוץ
מהריקוד?"
"הציונים שלה בסדר גמור, היא גם טובה באתלטיקה, לא הייתי..."
"יתכן שיש קשר עם המבנה המיוחד של הברך והצוואר. אני נותן לכן
הפנייה לבדיקות אורתופדיות."
דוקטור מיכאלי סגר מכתב בתוך מעטפה מוארכת.
או קיי, הוא לא אמר "ליקוי" בברך או בצוואר, אלא רק "מבנה
מיוחד", ולא הייתי מודאגת. אמא נראתה חיוורת במקצת. ידעתי
שרצתה, אבל אולי לא היה לה נעים לשאול אם יכול להיות קשר
לפלומה הצבעונית ששריד לא נותר ממנה.
אמא לא הייתה מרוצה, אבל עיניה של ליסה שיין חייכו אלי מעבר
למשקפי הינשוף שלה. היא הייתה מרוצה מן המשקל שלי ומן
הפירואטים שלי. הייתי גבוהה ודקיקה עד להתקנא, וקובי אהב
אותי.
קובי ואני התחלנו במדורה של ל"ג בעומר, בים. היה נורא קר
וכולנו הבאנו מהבית שקי שינה ומעילים. גלעד שינדלר הביא גיטרה
ושרנו את Dust in the wind, ופתאום קובי, שישב כל הזמן מאחוריי
וכיסה לי את הכתפיים עם הדובון שלו, התחיל לזמזם את הקטע
המפורסם של זיגפריד ואודט מתוך אגם הברבורים.
"אולי תדגימי לנו קטע?" אמרה ענבל, החברה של שינדלר, וככה, בלי
מעצורים, כשבמקום בגד גוף וטוּטוּ עוטף אותי הדובון של קובי,
התחלתי לזמזם דווקא את הקטע הסוער של אודיל המכשפה, כפילתה
השחורה של אודט. התקדמתי בפירואטים מהירים לכיוון המדורה,
כששמעתי את קובי צועק:
"דפי, ת'זהרי לא להינמס!"
פרשתי את כנפי הדאפי דאק, והופ, Grand Jete מדהים, שחבל שליסה
לא ראתה, והנה אני עומדת מעברה השני של המדורה.
וריח נוצות שרופות.
"איזה שפגאט עשית באוויר, דפי." אמר קובי אחר כך, כשרק שנינו
נשארנו על החוף, וה"דפי" שלו נשמע מתוק, וכבר היה כמעט בוקר.
הוא ליטף לי את מקרבי הירך, השרירים שליסה שיין חיממה ומתחה
וטיפחה באהבה, ואמר שהוא היה בטוח ששרפתי לו את הדובון, כי עלה
פתאום מין ריח כזה כמו כשעושים כנפיים של עוף על האש, אבל
הדובון שלו היה ממולא בחומר סינתטי.
הוא רחרח לי קצת את הכתפיים ודחף לי את האף שלו בתוך החזייה.
כאבה לי הבטן והתביישתי, לא בגלל חזה התותים, אין ארוחות חינם,
ושחיפית כמוני צריכה להסתפק בתותים. התביישתי בגלל ריח הנוצות
השרופות. ידעתי שהוא ממני, ידעתי שהכל קשור.
אליי איילת, אחותי, חיוך צורב תשלח.
איילת נורא התעצבנה. שני החברים הקודמים שלי היו "תינוקות
דפוקים כמוך", אבל קובי היה משהו אחר. כבר שנה מאז שעזב את
התיכון ועבד בחנות מוזיקה הכי נחשבת בעיר. קובי עשה אקסטרני.
הוא היה לפני צבא, גבר רציני בן תשע עשרה כמעט, עם אופנוע, עם
זיפים, עם מבט כזה שהיה חולף עובר את איילת כאילו היא שקופה.
איילת, שהחשיבה אותי לתמימה כמו חלב רותח עם קרוּם, ואת עצמה
למתוחכמת כמו דייאט קולה עם לימון, עשתה לי את המוות.
"התחלת להסתובב עם ערסים,אודט?" הייתה מדגדגת אותי עם קצה
הקוקו שלה בכפות הרגליים. ישָנוּ תמיד ראש לרגל. היא אהבה
להציק, ואני אהבתי להימלט.
"את יושבת מאחוריו על האופנוע? איך זה?"
"נהדר." עניתי לקונית, עם הראש דחוף בתוך רומנרומנטי דק כרס.
"את מצליחה להחזיק בו חזק עם כנפי הדאפי דאק שלך?"
"אל תדאגי, איילת, אני מחזיקה בו חזק."
"הופה." אמרה איילת בקול עבה, ושמעתי איך היא בולעת את הרוק.
אחר כך נבחה עליי שאפסיק כבר לקרוא ושאסגור את האור הקטן ליד
המיטה, כי יש לה מחר יום של"ח וחוץ מזה היא קיבלה היום, ובגלל
הגלולות יש לה התכווצויות נוראיות.
"אבל את לא יודעת מה זה להתחרבן ובטח גם אפ'פם לא תדעי. כיף
לך, כי לא תצטרכי גלולות." הספיקה לעקוץ ונרדמה מאושרת כנראה.
חלק שני: חצר אחורית
איילת לא הצליחה להוציא אותי מדעתי, אבל הצליחה לנדנד כל כך
להורים עד שהטילו וטו על הקשר עם קובי.
"הוא מבוגר בשבילך." אמרה אמא בלהט יחד עם אבא, שאמר בכובד ראש
"לא היינו רוצים שתזניחי את הלימודים." ושניהם ביחד אמרו,
בתיאום מופלא של מילה פה ומילה שם, שאם אני רוצה לחשוב, רק
לחשוב, על עתיד במחול, כדאי שאקדיש זמן לליסה שיין ואקח גם
אותה בחשבון, כי היא בהחלט לוקחת בחשבון אותי.
"כדאי שתחשבי על הרגליים שלך, דפנה." סיכם אבא. "חבר עם אופנוע
הוא סמרטוט אדום בשביל רקדנית."
"וגם הריון." אמרה אמא פתאום, אין לי מושג מאיפה זה נפל עליה.
"הריון?" התחלתי לצחוק. "אמא, באמת, אפילו עוד לא קיבלתי."
"תבטיחי לי בהן צדק שלא תיפגשי אתו יותר." אמר אבא והשתעל לאות
ולסימן כי הדיון הסתיים.
לא הבטחתי וכך נכלאתי כמו רפונזל.
אבל, שלא כמוה, לא השתלשל שערי הארוך מהחלון, והנסיך לא יכול
היה לטפס עליו. שערי, שנארז מאז שהייתי בת ארבע ונכבל בסורגי
רשת של רקדנית, שכח את טעם החיים מחוץ לכלוב.
יכולתי להציץ בחלון ולראות את קובי מציץ אל על, אל הקומה
הרביעית. האופנוע שלו טרטר כל ערב מתחת לחלון שלנו, ואבא ואמא
היו מתחילים לדבר בלחישות צפופות, ואיילת הייתה אומרת: "טוב,
אז ביי, אני יוצאת עם מיכל (או מאיה או גלי או נגה...) לסרט."
ויוצאת. התעלולים שלה היו שקופים בעיני ממש כמוה. ידעתי שהיא
לא יוצאת עם קובי.
גם אני לא. מבית הספר הייתי חוזרת ישר הביתה, אחרי הצהריים אמא
הייתה לוקחת אותי לסטודיו ואחר כך הביתה, שם הייתה בודקת שאני
עושה את התרגילים של ליסה על יד הבר שסידרו לי בחדר, ואבא היה
בא מוקדם מהעבודה להעיף מבט ולראות שאני לומדת טריגו לשלוש
יחידות בבחינת הבגרות שתהיה בקיץ של השנה הבאה!
כל כך הם נלחצו עד שההפניה לבדיקות האורתופדיות במעטפה של
דוקטור מיכאלי נדחקה לקרן זווית.
ואז נפלתי.
קובי שלח לי את הקסדה הרזרבית שלו. הוא היה שכן של גלעד מהכיתה
שלי, וביום ראשון, ממש בהתחלת הלימודים, גלעד עמד בעיניים
נוצצות ליד השולחן שלי, והושיט לי את הדבר העגול הזה, עטוף
באריזת מתנה של "המשביר".
"מקובי," הוא אמר. "תפתחי בבית. הוא אמר שיותר טוב אם תשימי את
זה בתיק."
הוא באמת חשב שאתאמץ לדחוף קסדה של אופנוע לתוך תיק בית הספר?
לא בלשו אחרי עד כדי כך.
בבית פתחתי את העטיפה. בתוך הקסדה מצאתי פתק מקובי ועוד משהו.
נוח ושבע שגיאותיו מצאו בפתק הזה בית חם מיד אחרי המבול וכנראה
התרבו בנחת באינספור הדורות שחלפו מאז. כבר פיתחתי ניצני
אסטניסיות, ושגיאות כתיב כבר החלו מתגבשות בעיני רוחי לתבניתן
הסופית - משהו דמוי חיטוט באף והשמדת הממצאים בבליעה, אבל
תוכנו של הכתוב היה שובה לב למדי והתסיס בתוכי חמימות נעימה
וזיכרון מתוק עמום.
בתוך הקסדה קופל חבל די ארוך.
לולא התגוררנו בקומה הרביעית אפשר היה לעשות בו שימוש למילוט,
ובכל מקרה צריך היה לחשוב גם על הדרך חזרה, דרך שונה מטיפוס של
ארבע קומות על חבל. בפתק של קובי לא נרמז דבר בקשר לכך.
קשרתי את החבל למעקה המרפסת הקטנה, הצמודה לחדר. הוא השתלשל
כמעט עד למעקה המרפסת של משפחת בן משה בקומה השנייה ושם נעצר -
כשבעה מטר מעל פני הים.
בערב שמעתי את האופנוע. איילת מיהרה להודיע בקול רם שיגיע גם
לאוזניי, שהיא יוצאת לסרט. אבא ואמא התחילו להתלחש, ורק קרעי
מילים צפופות הגיעו אליי, כי כבר הייתי במרפסת. אחזתי בחבל.
הוא היה עבה כמו זרוע של ילד וחלק למדי, אבל כשחיככתי בו את כף
ידי במהירות, חשתי את צריבת הדרך המתקרבת. הקסדה כבר הייתה
מוטלת בין השיחים בחצר האחורית, ממתינה לי, ואני הייתי ברבע
הראשון של הדרך אל המרפסת של בן משה.
ואז עצרתי.
התסיסה החמימה שחשתי קודם הפכה לנחשול. טיפסתי בחזרה לקומה
שלנו כמו ספיידרוומן, רגלי על הקיר וידי מלפפות את זרועו של
החבל, הדבר לא היה קשה, כי לא הספקתי לרדת הרבה. עכשיו עמדתי
על אדן המרפסת, לפני המעקה, פרשתי ידיים וזינקתי.
איזו דרך ארוכה.
חמש עשרה שנות חיים עברו לפניי בהילוך אטי, דקה רדפה דקה.
בת כמה ימים - מובלת הביתה מבית החולים, עטופה בשמיכה דקה
ולבנה מפוך אווזים.
בת ארבע הפעם הראשונה בסטודיו של ליסה - הנה היא, אף נשר
ומשקפי ינשוף ובגד גוף ורגלי יען ארוכות תחת חצאית טוטו. זה
היה היום הראשון שלי בסטודיו 'מחשבת הגוף'. היא מתחה למעלה את
רגלי הישרה לנגד עיניה הנדהמות של אמא.
בת חמש - בגן בתיה, מאכילה את היונים בכלוב שבפינת החי.
בת שמונה - עומדת ליד דלת המטבח ורואה את עמוס אמתַי, הבעל של
ביאנקה, בודק את החולצה הפתוחה של נילי דרור, לא משנה...
בת אחת עשרה, במספרה של עתלי. פלומת שיער נדבקה לרצועות
השעווה.
והנה ה-Grand Jete המרהיב מעל המדורה של ל"ג בעומר. שומעת את
קובי:
"דפי, ת'זהרי לא להינמס!, דפי, דפי..."
וריח נוצות שרופות.
"דפי, דפי, תעני לי."
שכבתי על הדשא. היה נדמה לי שאני שוכבת על הגב ומביטה בפניו של
קובי. רק לאחר שהתעשתי, הסתבר לי שבטני מונחת על הדשא, ששתי
רגלי כפופות תחתיי בתשעים מעלות, אלא שכיפוף הברכיים הוא הפוך,
וצווארי מפותל לאחור במאה ושמונים מעלות.
הצוואר והברכיים כאבו לי, אבל לא ממש נורא. נחיתה לא טובה,
כנראה. הברכיים היו תמיד נקודת תורפה. אפילו ליסה, שהיללה
ושיבחה כל "פלייה" וכל "ערבסק" שלי, לקחה אותי פעם הצדה וביקשה
שלא אנעל ברכיים. הן מתכופפות קצת אחורה.
קובי עמד מעליי, קסדה אחת על ראשו והשנייה בידו. הוא נראה
כאילו שהוא הולך להקיא. מבטו המזועזע ליווה את קומתי המתיישרת.
"איך קפצת ככה?! מזל שלא נהרגת. חשבתי ששברת את הרגליים יחד עם
המפרקת."
הוא התקשה להירגע.
"זה כלום, הכל בגלל שלא עשיתי חימום קודם."
"הכל מהבלט. הוא הורס לך את הגוף, נראה לי."
הברכיים טיפה כאבו לי, אבל לא יותר מדי. בעיקר התביישתי.
כמו ריח הנוצות השרופות, כמו השיער הצבעוני, הרגשתי את ה"משהו"
הזה, שאותו יודעים בדל"ת אמות ולא מספרים לאף אחד. ליסה עלתה
מזמן על עניין הברכיים, אבל איש לא ידע על הצוואר. הברכיים שלי
התכופפו לכיוון השני, הצוואר שלי הסתובב במאה ושמונים מעלות.
ידעתי זאת מאז ומתמיד. הייתי שוכבת במיטה וממששת את אחורי
הברך. הייתה לי שם מין גולה קשה כזו, דומה לזו של פיקת הברך.
הייתי מכופפת את הברכיים הפוך, מפתלת את צווארי ולפעמים הייתי
נרדמת ככה, וריח של נוצות שרופות היה עולה בחלומותיי.
"איך תעלי חזרה?"
"אתה ממהר לאן שהוא?"
שכבנו שם, מתחת למרפסות האחוריות של הבניין, על הדשא הלח
והמתוק והטעים, שאת גבעוליו אהבתי לכרסם. אחר כך, בשידור חוזר
משופר, ביצעתי Grand Jete חזרה למרפסת שלנו.
קובי הביט בי מלמטה.
"דפי." הוא לחש בקול רם.
"הנה החבל!" לחשתי חזרה, ושחררתי מהמעקה את החבל, שהשתלשל כנחש
ארוך, חזרה לידיו של קובי.
ישנתי מצוין. מאז הייתי ילדה קטנה לא ישנתי כל כך טוב, וכמו
הילדה הקטנה שהייתי פעם ישנתי כשברכיי מקופלות הפוך וצווארי
מפותל. כך הגיע המחר, שבו הבטחתי בהן צדק שלא אתראה יותר עם
קובי ושוחררתי ממעצר הבית.
אחר כך קבענו, אמא ואני, תור לאורתופד.
חלק שלישי: סינדרום אנקורי
אחרי האולטרה סאונד ניגבתי את הג'לי המגעיל מהבטן. אמא ודוקטור
מיכאלי כבר ישבו במשרד שלו. הוא עיין במכתב התשובה של האורתופד
ובצילומים וקימט את הגבות שלו, שהפכו לגבה אחת.
"גברת תלמי..." הוא אמר לאמא והתחיל להשתעל.
"כן, אני אתך." אמרה אמא במתיקות הטבעית שלה וסידרה את השיער
מאחורי האוזניים.
נראה כאילו שהיא מתחילה אתו, אבל אמא שלי הייתה פוני של טריק
אחד, הדרך היחידה שלה לתקשר עם גברים, שאינם אבא שלי, הייתה
לעפעף ולחייך ולסדר את הפוני ואת השערות מאחורי האוזניים, ולא
כעסתי.
"גברת תלמי, האורתופד כותב שהכל הוסבר לך. אני מבקש את רשותך
לפרסם מאמר ב-.W.M.U. זהו אחד הירחונים הרפואיים החשובים
בעולם. על מנת לשמור על האנונימיות של דפנה, לא אנקוב בשמה."
"אני לא מבינה." אמא אמרה, ובלי להרגיש התחילה לקלף את הלק
הוורוד מהציפורניים המודבקות, משימה כלל לא פשוטה, אבל היא
הצליחה.
לראשונה, אחרי דקות ארוכות של כיווצים וקימוטי מצח, הישיר
דוקטור מיכאלי את מבטו אלינו והבין שהיא איננה מבינה.
לא בדיוק "לא מבינה" - קסדת השיער הבלונדיני של אמא שלי אינה
מסתירה מאחוריה ריק, כלל וכלל לא, אבל לעתים נדחקת ההבנה לקרן
זווית. אמא שלי יודעת להילחם, ופלומתי הצבעונית יכולה להעיד על
כך, אך כשהקיר מולה נראה בלתי עביר, היא מעדיפה לחשוב שאין
קיר.
שבועיים קודם לכן, באותו בוקר שאחרי הקפיצה הגדולה, היא באה,
כמו בכל בוקר, להעיר אותי לבית הספר. על פניה עלתה הבעה
מבועתת, שכוּחה למחצה וזכורה במעורפל מדמדומי הילדות.
כי היא ראתה.
הזינוק למטה ובחזרה פתח לרווחה את שער האשפתות. כל כך הרבה זבל
הצטבר שם, וכל כך נהדר היה לשוב ולעבור בשער. פיתול הצוואר
במאה ושמונים מעלות והיפוך הברכיים גרמו לי לכאב מתוק ולעונג
מרעיד. כאב לי ופחדתי להיתפס אבל נהניתי הנאה עצומה מן החטא.
תחושה דומה סימרה את שערותיי והרטיטה את כתפיי לפני שנים,
כשראיתי את נילי דרור ועמוס אמתַי נצמדים במטבח.
"דפני, מה את עושה!"
"כלום." אמרתי, מעמידה פנים מנומנמים. אף אחד לא יכול לכעוס על
משהו שעושים מתוך שינה.
"תפסיקי מיד. טוב שאף אחד לא רואה אותך ככה."
היא לא אמרה דבר כששתִינו קפה של בוקר, ורק באוטו, אחרי
שהורדנו את איילת ליד תחנת ההסעה שלה, אמרה במהירות: "אבא אף
פעם לא ראה אותך ככה. כשהיית תינוקת הייתי מיישרת אותך עד
שהפסקת..."
"אבל..."
"די, דפני, זה מגעיל." אמרה ונעצרה ליד שער בית הספר. "Have a
nice day."
דוקטור מיכאלי הניח את צילום הרנטגן על המשטח המואר.
"... כאן, משמאל, אנחנו רואים את הברך של דפנה. המבנה
האורתופדי שלה הוא כמו ברך של ציפור. בז'רגון המקצועי היא
נקראת 'ברך מדומה', או 'סינדרום אנקורי' על שמו של מי שאבחן
אותו לראשונה. הברך יכולה להתכופף כרגיל, כמו אצל בני אדם, אבל
גם בכיוון ההפוך. אפשר להגיד שהברך של דפנה היא כמו מיסב.
כאן..." הוא הצביע על צילום נוסף "...אפשר לראות את עמוד השדרה
הצווארי שלה, מבנה החוליות מאפשר טווח סיבוב גדול בהרבה
מהנורמה, ממש כמו אצל בעלי כנף. מיד אראה לכן חוליות צוואר
נורמאליות. גברת תלמי, את יכולה לראות את ההבדל?"
אמא התכווצה בכסא.
"בפלט האולטרה סאונד ניתן לראות בבירור שלדפנה שחלה שמאלית
בלבד וחצוצרה שמאלית בלבד, והכי חשוב..." דוקטור מיכאלי הצביע
על ריק שחור במרכז התצלום. "...השחלה השמאלית נראית בריאה
לחלוטין, אלא שלדפנה אין רחם."
אמא נראתה מבולבלת מאוד, ולכן שאלתי:
"יכול להיות שזה קשור לשעירות חריגה?"
"יש תופעה של שעירות במשפחה?" הוא שאל.
אמא הניפה כלאחר יד את ידה החלקה כשעווה. חשבתי שהיא הולכת
להתעלף, אבל היא התאוששה.
"אם אני מבינה נכון, השחלה של דפני תקינה, והיא תוכל להיעזר
באם פונדקאית..."
באותו רגע צלצל שעון הקוקייה שליד כסא הבדיקה צלצול אחד של
מחצית השעה, ומיכאלי חייך.
הוורדרדות הקבועה של אמא הפכה למשהו קצת יותר אדום, ולא
ממבוכה.
היא כעסה.
היא נרמזה, הבינה, כעסה ותקפה.
"זו איננה בשורה קלה, דוקטור מיכאלי. פונדקאות אינה דומה באופן
כלשהו להטלת ביצה של קוקייה טפילית בקנים זרים. אנו בעלי
אמצעים ונשלם תמורת הטיפולים הדרושים במיטב כס..."
"אין כל צורך בכך..." מיכאלי החווה תנועת "עצור" ועדיין לא
ניגב את חיוכו. "...כשפרגית מגיעה לגיל ההטלה היא יכולה להביא
צאצאים לעולם אם רק תרצה בכך, אם כי כדאי לערוך בירור גנטי
מקיף. צריך יהיה לברר שהצד השני אינו נושא את אותו גן."
"אני מניחה שגם בן זוגה יהיה נטול רחם." אמרה אמא בעוקצנות לא
צפויה.
"גברת תלמי, כיוון שאת מגלה בקיאות לא רעה בחיי הציפורים, ודאי
תשמחי לשמוע כי אני צפָּר חובב."
הוא הביט היישר בעיניה ושלשל מסך שכיסה את הקיר שמאחוריו. הבעת
פניה של אמא הייתה מתוחה ונבוכה.
"זוהי המערכת האורוגניטלית של הציפור. אפשר לראות שגם אצלה יש
רק שחלה אחת, ואין רחם כמובן..." הוא הצביע על הריק במרכז
השרטוט. "...רק השחלה השמאלית מפותחת, כך לא מכביד משקל גופה
על מעופה, במיוחד כאשר ביצה שקליפתה שבירה נמצאת בחלל הבטן."
הוא פנה אלי: "מה את אומרת, דפנה, גם רקדניות בלט צריכות לעוף,
נכון?"
נבוכה במקצת, הבטתי באמא. היא ישבה על קצה הכסא, כאילו רוצה
לעוף משם. ציפורניים וורודות הקישו על השולחן.
"כדאי לשמור את הצילומים, אני מצרף כאן הפנייה לפרופסור
אנקורי, הוא יועץ חיצוני של קופת חולים, והקופה מכסה את עלות
הביקור. פרופסור אנקורי אבחן את תסמונת 'הברך המדומה', הוא
מפורצי הדרך בתחום והמומחה מספר אחת בו. עד לפני שנים מועטות
נחשבה הווטרינריה האנושית לבלתי..."
"וטרינריה?" הזדעקה אמא. "מה אתה מנסה לומר לי, דוקטור
מיכאלי?"
כרוח סערה הטיחה את ההמחאה על שולחנו וטרקה את הדלת כשיצאה.
חלק רביעי - היער השחור
עמדנו בפינת הרחוב.
בידיים קצת רועדות הוציאה אמא חפיסת סיגריות מתוך תיק
הוורוד-בזוקה החדש. היא משכה סיגריה אחת, סגולה ובעלת פיה
מוזהבת, אבל המצית נכבה לה שוב ושוב.
"אפשר?" שאלתי בג'נטלמניות. היד הדאפי דאקית שלי הייתה, למרבה
הפלא, יציבה כסלע.
"בואי, נשב כאן בקפה. יש לך היום פטור מלימודים. סיגריה?"
הידד.
"קיבלתי עליו המלצה מנילי דרור. הוא מאבחן מצוין ורופא בעל שם,
אבל קצת אקסצנטרי. נורא חבל שטעיתי כך. את לא צריכה להיפגע."
הזמנו את עוגת היער השחור, והרחק מעיני הנץ הממושקפות של ליסה
שיין ניקרתי בה בהתלהבות. לא הייתי פגועה כלל, אלא דווקא רגועה
למדי, אפילו משועשעת. האפיזודה המדהימה אצל דוקטור מיכאלי לא
העכירה את מצב הרוח שלי, אולי בעצם רק קצת, כי עכשיו נראו לי
הזיונים העקרים עם קובי כמעשי הזדווגות פוריים ובלתי אחראיים.
"אז מה את אומרת על אנקורי?" נשפה אמא שאלה רטורית מלאת בוז
"נראה לך שאולי כדאי לחפש אותו ב'דפי זהב'?"
"עדיף שתחפשי תחת האינדקס 'וטרינריה אנושית', אולי תמצאי
מומחה גדול יותר." גיחכתי. "נראה לי שדוקטור מיכאלי שלנו על
משהו. ראית את העיניים שלו?"
הוא היה צלול לחלוטין, אני יודעת, אבל רציתי להצחיק אותה על
חשבונו.
אמא הסתכלה בי במבט צדדי, חצי ערמומי שכבה לאטו והפך נוגה.
"דפני."
היא השתתקה.
"דפני,חשבת כבר מה תעשי אחרי התיכון?"
"צבא, מה יש כאן לחשוב? אני מתכוונת להתגייס."
"לא יגייסו אותך, דפני. חמישים קילו על מטר שבעים ושמונה הוא,
לכל הדעות, תת משקל, ואם תמשיכי בבלט, הדבר לא ישתנה. הדוקטור
מיכאלי המטושטש הזה בכלל לא התייחס לעניין, לפי דעתי כאן שורש
הבעיה, אבל לצבא לא..."
היא המשיכה לדבר, ואני נפעמתי מיכולתה המדהימה לצפות את העתיד
תוך כדי טמינת הראש בחול.
טוב, גם יען היא ציפור.
"ליסה תיתן לך יופי של המלצות למדרשייה למחול. היא עצמה הוציאה
שם תעודת הוראה."
"אין לי שום כוונות להיות מורה למחול."
"אלא מה? קריירה של רקדנית מקצועית?" גבותיה התמהות של אמא
נעלמו מתחת לפוני.
"יכול להיות שחשבתי ככה, כי מגיל ארבע אני אוכלת בעיקר חסה
ומתרגלת ליד הבר?" לקחתי ביס ענק מהיער השחור.
"מה הקשר, דפני? כל ילדה עם נתונים גופניים כמו שלך צריכה
ללמוד בלט. גם לא כדאי שתהיי סרקסטית. זה לא נשי."
"וזה?" לא הצלחתי להתאפק. כופפתי את הברך המדומה שלי לאחור
ופיתלתי את צווארי. מאז הקפיצה אל קובי, הדבר הפך קל יותר
ויותר, כאילו הושתלו בי מיסבים משומנים. ככל שהדבר הפך קל
יותר, כך היה לי קשה יותר להתאפק.
אמא הפסיקה לאכול. השפתיים שלה היו צמודות, והלחיים שלה מלאות
יער שחור. הבעה של שאט נפש מעודן, לא איום מפורש בהקאה, אבל לא
רחוק מכך.
"תפסיקי, דפני," אמרה "אנחנו לא לבד כאן."
קשה היה שלא להעריץ את שליטתה העצמית של היען. המנגינה יוצקת
משמעות למילים, והלחן של דבריה לש ורידד את המעשה שעשיתי
והעמיד אותו על מדרגה שווה עם...נניח...פלוץ ליד השולחן.
"כדאי שתחשבי על משהו מעשי." המשיכה גברת תלמי, אמא שלי, האשה
בוורוד, ומחתה בדבריה את ההפרעה הרגעית כאילו לא הייתה. "בשביל
אשה ואמא תעודת הוראה היא הדבר ה..."
כבר התחתנתי.
עם בחור נהדר.
אהובי יבנה לי קן מגבעולים, וחמשת גוזלים יפערו אלי מקור.
לא מיד כמובן, רק עוד כמה שנים.
עוד שלוש שנים, כשאהיה בת שמונה עשרה וקצת, אתחיל ללמוד
במדרשייה. הסמסטר האחרון יסתיים שלוש שנים לאחר מכן, בסוף
יוני. אצל ליסה אתחיל לעבוד בשישה עשר ליולי. בסוף אותה שנה
תצא ליסה לגמלאות, ואני אבסס לעצמי עסק קטן - עמידה ראשונה,
עמידה שנייה והופה -Le Grand Jete.
"Shall we?"
"סליחה?" השבתי מבט מבולבל. "לא שמעתי מה אמרת."
"ביראת כבר את כל היער השחור?" אמא חייכה. "מזל שליסה לא כאן.
כבר אפשר להזמין חשבון?"
"שנייה, אני חייבת לשירותים."
היה לי התקף מוכר של כאבי בטן עוויתיים, כאבים בפי הטבעת
ותחושת לחץ ברורה בקרקעית האגן. הייתי, כנראה, קצת חיוורת
ולימונית כי אמא מיד אמרה:
"היער השחור רוקד לך בבטן. את לא רגילה למינון כזה של סוכּר."
הכאב היה חריג גם בהיסטוריית כאבי הבטן שלי. מעולם לא חשתי
דחיפות כזו. הייתי רצה, לולא תחושת הלחץ העצום.
"קיבלתי." הכרזתי כשחזרתי.
המזלג של אמא, ששרטט על צלחת העוגה ציורי קרם משאריות היער,
חרק בצווחה חדה.
"דפני!" אמא התרוממה במהירות. התיק הוורוד, התלוי על המשענת,
התנודד ומשך אחריו את הכיסא. היא מעכה אותי בחיבוק עצום.
הרחקתי אותה בעדינות,
"המיכאלי האידיוט הזה. 'אין לה רחם!' הוא אומר לי, 'וטרינריה
אנושית!' הוא אומר לי. אני אתבע אותו, דפני, את שומעת? האידיוט
הזה יעמוד בפני ועדת משמעת של גינקולוגים, או איך שקוראים
לזה."
"תפסיקי, אמא," אמרתי "אנחנו לא לבד כאן."
"חוצפנית," היא הסתכלה לי לתוך העיניים, חייכה ונתנה לי נשיקה
מחרישת אוזניים. "אני מאושרת."
"את מצוידת, דפני?" שאלה כשחזרה לשבת.
פתחתי את התיק, וגיששתי בתוכו בזהירות.
"הנה." קראתי והוצאתי משם ביצה. "היא עוד חמה. עכשיו הטלתי."
"מצחיק בקושי, דפני." אמרה אחרי שבריר שנייה. חיוכה כבה לאיטו,
ופיה שב והפך לקו. הפעם לא נראתה כמי שעומדת להקיא. היא זעמה.
"זה בדיוק כמו לקבל מחזור, אמא, זו ביצה לא מופרית." אמרתי ולא
הייתי בטוחה כלל.
"מאיפה לקחת את זה, מהמטבח? את קמה עכשיו ומחזירה עכשיו את
הביצה למקום שממנו הגיעה. עכשיו."
"זה יהיה קצת קשה." חייכתי.
"חשבון!" אמא הניפה יד.
"הכל היה בסדר?" חייכה המלצרית במהירות מקצועית והתחילה לפנות
את הכלים.
"בסדר גמור." אמרה אמא. "דפני רוצה להגיד לך משהו."
חיוך אדיב נשלף אליי. לא אמרתי דבר.
"הביצה." קולה של אמא התרומם, והיא הושיטה לי כף יד פתוחה.
"תני לי את הביצה."
בלית ברירה רציתי להגיד למלצרית למסור אותה לטבח, שיכין ממנה
משהו ממש טעים, אבל היא רק הביטה בי רגע. מתחת למבט המקצועי
הבריק מבט אחר.
"אין בעיה." היא אמרה. "את יכולה להשאיר אותה אצלך."
שישים יום שמרתי אותה על גופי ככל שיכולתי. שישים יום נעתי
בעדינות שברירית ממקום למקום. בזמן שיעורי הבלט ובלילות אלתרתי
לה אינקובטור ממגבות מחוממות. לא קיימת בטבע ציפור, הדוגרת
יותר משישים יום.
ולאחר שישים יום, כשהייתי משוכנעת מעל לכל ספק שמעולם לא היו
בה חיים, קברתי אותה באדמת הגינה, מתחת למרפסת האחורית.
חלק חמישי - לחשוב עם כל הגוף
בשישה עשר ליולי, שש שנים מאוחר יותר התחלתי לעבוד אצל ליסה.
ערב אחד, בסיום החזרות לאגם הברבורים בסטודיו הילדות, נכנס
החתן המיועד, ארנון, לאסוף את בתו, כוכבת ההצגה.
אני מילאתי את תפקידו של רוטבארט, קוסם הקוקייה המרושע, שהפך
את אודט האומללה לברבורה והטיל אל חייה, יש מאין, את כפילתה,
אודיל.
ליסה גילמה את דמותו של רוטבארט בכל הפרמיירות, אבל השנה הייתה
לה שנה חלודה במיוחד. המראה שלה קצת דיכא אותי; ליסה לא הייתה
זקנה, היא הייתה צעירה במספר שנים מאמי, ומורות רבות, קשישות
ממנה, עדיין רקדו עם תלמידותיהן.
משהו כבה בה. האש לא כבתה בבת אחת, אבל בתקופת הלימודים הארוכה
מיעטתי לראות אותה, וכששבתי ל"מחשבת הגוף" מצאתי את ליסה קצוצת
כנף. אולי הייתה חולה, אולי ענייני פרנסה הדאיגו אותה. כך או
כך דבק בי הדכדוך, וכך - מדוכדכת ומאופרת כקוקייה אפורה, ראה
אותי ארנון לראשונה. הוא היה בחור נהדר, גבוה, חכם, גרוש שלא
באשמתו פלוס אחת, מבוסס ואחראי.
הוא היה חייב להיות אחראי.
כי מעולם לא חיפשתי בדפי זהב אחר עקבות לקיומו המוטל בספק של
המומחה מספר אחד בווטרינריה אנושית, פרופסור אנקורי. משום כך
לא יכולתי לקבל מרשם לגלולות.
החתונה נקבעה לסוף השנה, בסמוך לפרמיירה של "אגם הברבורים".
אמא תכננה הכל לפרטי פרטים עד לצבעי הזיקוקים. איילת, שהתגוררה
עם בן זוגה ובתה הקטנה בפרבר אמיד, שרק במפות עדיין התקרא
מושב, דאגה לתאריך מעולה בגן האירועים המקומי ליד הבריכה.
לאמא של ארנון, למודת ניסיון מפרק אל"ף של בנה, לא היו דרישות
מיוחדות. היא עמדה רק על כך שבמקום האירוע יהיה גם מבנה סגור,
שאליו יוכלו האורחים לנוס במקרה אזעקת אמת בשל מתקפת יתושים.
גן האירועים של איילת ענה על דרישותיה ויותר מכך -בלב הגן עמד
מבנה גבוה ומרשים. שלושים וארבע מדרגות רחבות ומפוארות בסגנון
סינדרלה הובילו למעלה, אל הקומה השנייה. משם תיראה ודאי הבריכה
המוארת בלילה כחיזיון מארץ האגדות. אמו של ארנון הניחה לאמא
הנלהבת להתפרע על כל השאר - המפיות הוורודות, סידורי הפרחים
הוורודים, התאורה הוורדרדה מעל ברכת השחייה, הזיקוקים בשלל
צבעים ועיצובה של שדרת החופה.
שדרת החופה.
הוורוד יישפך שם כמים. נחשולי טול ורוד ושושני משי ורודות
וסרטי סאטן לבנים וורודים ונגיעה קלילה של סגלגל לילכי בהיר
באשדי השיפון השקוף, שיגלשו ויקציפו ויתנפצו על גדותיה של
החופה. לבד מאמא והצוות, שכלל שני נציגים מ"ווידיאו-שלום", את
דורית נגרית התפאורה, את איציק מ"פרחי איציק" ואת די-ג'יי
רובי, היה גן האירועים נטוש. שקיות ניילון צפו בבריכה ועשבים
שוטים כיסו את הדשא. לא היה שום סימן לכך שעונת החתונות בפתח.
"דמייני לך את הכל בוורוד, דפני."
צעדנו בשדרת החופה הלא קיימת עדיין. השמש שקעה והשמיים האדימו,
כך גם מימי הבריכה ובגדיה הוורודים של אמא שלי. הכול היה אדום
ויפה כל כך.
תאריך החתונה הקדים בשלושה ימים את הפרמיירה של "אגם הברבורים"
ב"מחשבת הגוף". הרוחות העזות, שנשבו באותם שבועות, העכירו מעט
את רוחה של אמא, והיא שמחה שהחתונה תתקיים במקום סגור ופתוח
כאחד.
אחר הצהריים רקדתי בפנים צבועים אפור את מחול הקוקייה של
רוטבארט המכשף, ובבקרים עסקתי בענייני כלולות. דורית הנגרית,
פרחי איציק, צמד הווידיאו-שלום ודי-ג'יי רובי הפכו לבני בית
אצלנו. דורית תיקנה את כל הדברים שאבא שלי לא תיקן מעולם, הם
היו אוכלים אצלנו חופשי, מתקלחים, ואחר כך היינו נוסעים לאתר,
פעם במסחרית הרטובה תמיד של פרחי איציק, ופעם בזו המאובקת
מנסורת של דורית. רוחות עזות נשבו גם בתוך הבית, ובכל פעם שלא
הספקנו לענות לטלפון, והיו המונים, ענתה המזכירה האלקטרונית
בקולו של אבא: "קן הקוקייה שלום, למרכזיה הקש אפס."
לכבוד הצילומים צוחצחה המסחרית של פרחי איציק וגולחה למשעי,
ופרחים וורודים כיסו אותה מגלגל ועד גג. לבושה שמלה וורודה
נכנסתי אליה יחד עם ארנון, פרחי איציק הנהג וצמד
הווידיאו-שלום.
הצטלמנו במרכבה וליד שער יפו ובחוף הים ובשדה תלתן. במוזיאון
הרכבת בחיפה נשענו על הקרון הטרקליני המפואר של המלך פארוק.
היה נוח ברכב הגדול, יכולנו לערוך את מסע הצילומים בניחותא,
לישון בספסלים האחוריים ולאכול אוכל טרי מהמקרר של הפרחים. רוב
הזמן היו וידיאו-שלום אל"ף ווידיאו-שלום בי"ת שתויים, ומזל
שפרחי איציק נהג.
כיוון שעתלי החליטה שהיא דופקת לי הופעה ולכבוד הצילומים
והחתונה הופכת אותי לבלונדה, פרץ מפיותיהם של שלום-את-שלום כזה
מפל שוצף של בדיחות על בלונדיניו: בלונדינית לומדת נהיגה,
ובלונדינית הולכת למספרה, ובלונדינית שוטרת תנועה, ובלונדינית
שומרת כשרות ובלונדינית שצובעת לחום כשהיא ניגשת לבחינות,
ובלונדינית מתחתנת. - ארנון ואני התגלגלנו מצחוק. גם הישראלי,
הערבי והאמריקאי, האורולוג, הארכיאולוג והסקסולוג נתנו מופעי
אורח קצרים.
מתחת לאמת המים בקיסריה, בישל פרחי איציק קפה שחור על הגזייה.
כולם ישבו על החול. ארוזה בשמלה וורודה, ישבתי גם אני. נזהרתי
שלא לשפוך על עצמי קפה שחור, ומדי כמה שניות פרכסתי בצחוק
בלונדיני.
אחר צהריים אחד, בערך שבוע לפני החתונה ובעיצומן של החזרות
לפרמיירה של "אגם הברבורים", ליסה לא הגיעה לסטודיו.
היא השאירה לי הודעה שאעביר את החזרה, כולל החימום, לבד כי היא
קצת חולה, וביקשה שאבוא אליה למחרת בבוקר אם אתפנה.
עוד כשלמדתי אצלה ושימשתי כעוזרת מדריכה הייתה ליסה מכתיבה לי
צעדים מסובכים ומשרטטת את הכוריאוגרפיה. כמעט בכל חזרה היה
שינוי כלשהו. מזל שהרקדניות הצעירות היו כחומר ביד היוצר. באתי
מצוידת ב"ניירים ועיפרונים", כמו שליסה הייתה אומרת בצחוק. היא
הייתה יורדת על עצמה בגלל שגיאות העברית שלה.
"שבי, דפני. את רוצה משהו מעולה?"
על השולחן עמד קנקן של לימונענע ומגש מלא גלילות ירקרקות.
"חסה ממולאה בטוּנה. משו משו, כדאי לך."
שלחתי יד וטעמתי. טעים.
"הסתדרת אתמול בשיעור? לא היה לי נעים להשאיר אותך עם
הקטנות."
"לא הייתה שום בעיה."
"את בטוחה שאת בסדר, דפני?" ליסה התבוננה בי במבט חודר. "מהיום
שסיפרת לי על החתונה את נראית קצת 'מסובבת'."
היא חייכה נכלמת, לא התכוונה להיות בוטה כל כך, אבל "מסובבת"
הגדיר אותי מצוין.
"אף פעם לא אמרתי לך, דפני, שאת הרקדנית הכי מעולה שהכרתי פנים
אל פנים בכל החיים שלי. תמיד חששתי, בעצם ציפיתי, ליום שבו
תעזבי אותי ותלכי לאחד הגדולים, כמו אלדד בן חיים, למשל. אבל
את אף פעם לא עזבת. אני מרגישה אנחנו קצת כמו בת והאמא שלה."
אמת ויציב, ומצחיק שאמא שלי התחילה לקרוא לי "דפני" כי חיקתה
את ליסה. מאז זה נשאר, ואפילו שמץ מבטא נותר באנגלית הכל כך
ישראלית של אמא.
"כבר דיברנו שבשנה הבאה אני מתכננת לפרוש, ורציתי לשתף אותך
בהחלטות שלי. הזמנתי מישהי רצינית, מהסטודיו של אלדד בן חיים,
לראות את הפרמיירה..."
את גבי ליטפו אצבעות קרות.
"ליסה, נכון שכבר דיברנו על השנה הבאה. דיברנו שאני ממשיכה עם
'מחשבת הגוף'. לא הזכרת אף אחד מהסטודיו של אלדד."
היא שתקה.
"זה עניין של כסף?" בהיסח הדעת קשקשתי בעיפרונים סימנים של
דולר על הניירים.
"גם." אמרה ליסה ונראתה רכוּסה ומוקפדת כפרימה בלרינה ולא כמו
האמא השנייה שלי, זו שמעולם לא עזבתי. "כסף זה לא מילה גס."
היא טעמה כזית מגלילות החסה ואחר כך אמרה:
"דפני, את פנומנה. גם מתי היית ילדה קטנה, הביצוע שלך לאודט
היה מושלם. אפילו רקדניות עם ניסיון לא עושות בקלות את אודט
ואודיל. אודט ואודיל לגמרי שונות אחת משנייה, ואת כל אחת צריך
לרקוד בסגנון אחר. זה לא רק בגדים אחרים ודיכוטומי של שחור
ולבן, אלא פשוט דמות אחרת. אודט הלבנה והכפילה השחורה שלה -
אודיל. דומות לגמרי ושונות לגמרי."
"מה את אומרת, ליסה?"
"אני אומרת שאני צריכה לחשוב, דפני, וגם את. אבל לחשוב עם כל
הגוף..."
היא חייכה.
"תחשבי מכף רגל ועד ראש."
ואז ננעלו לי הברכיים.
זה היה בוקר החופה, והמיסב נתקע. לא יכולתי לכופף את הברך בדרך
ה"רגילה", אלא רק לכיוון ההפוך.
הייתי כבר לבושה ומתוכשטת ומסורקת ואמא אחזה בידי והובילה אותי
אל החזרה הגנרלית, אל המדרגות הרחבות והמקושטות של האולם.
דורית הנגרית, פרחי איציק, שני הווידיאו-שלום ודי-ג'יי רובי
נשענו על מעקה המדרגות ופטפטו.
"כל כך מתאים לך ורוד-רקפת, מי אמר שצריך להיכנע למוסכמות
וללבוש רק לבן?"
השמלה הייתה יפהפייה באמת. אמא רצתה גזרה שתזכיר במשהו את
היותה של הכלה רקדנית. כמובן שלא תפרנו שמלת טוטו, אבל החלק
התחתון שלה היה רחב וקצר מאוד יחסית, בחצי השוק.
רגלה הבועטת במוסכמות של אמא שלי התרוממה והוצבה על המדרגה
הראשונה ובו בזמן נפער מבטה בזוועה נוכח רגלי המתרוממת כאילו
מעצמה בברך הפוכה.
"עמדי, דפני!"
כאילו לא חלפו שנים מאז הזדעזע עליה עולמה לאחרונה. רוח הביקור
אצל דוקטור מיכאלי שבה לבעת אותה. השנים פרחו ואינן והזוועה
עוד כאן.
"דפני, מה קורה?" הבעת הזעזוע נמחקה, ובמקומה עלתה על פניה
ארשת נחושה.
"אני לא מצליחה." אמרתי. הניסיון לכופף את הברך באופן אנושי
הכאיב מאוד. "נורא נורא כואב."
"לשבת את יכולה? לא תוכלי לשבת ככה, כשהברכיים שלך מכופפות
הפוך, והשוקיים שלך מזדקרות לתקרה."
ניסיתי לכופף את ברכיי לתנוחת כריעה. הכאבים היו תופתיים,
כאילו חדר מסמר לברך.
"הברכיים שלי הלכו לעזאזל, אמא, לא נראה לי ש..."
"יהיה בסדר," היא משכה אותי לחדר השירותים בקומה התחתונה. "רק
אם את מסוגלת עדיין לסובב את הראש במאה ושמונים מעלות."
תוך דקות עמדתי עירומה מאחורי הדלת הסגורה של שירותי הנכים
המרווחים. רק תחתונים וגרביים נותרו לגופי.
אמא הייתה זריזה כמו מלבישה מקצועית. כהרף עין נסגר רוכסן
השמלה האחורי על בטני, ושדיי התותיים נכרכו בצעיף המשי הוורוד
של אמא עד שהשתטחו לחלוטין. החזייה נלבשה הפוך, גביעיה
הממולאים בנייר טואלט, שאמא תלשה ומעכה לתוכם בתושייה מהירה,
הזדקרו על גבי.
"ראית פעם תחפושת של איש הפוך, דפני?" אמרה אמא בקור רוח מרשים
וסיימה לרכוס את הכפתורים הקדמיים על גבי. "את לא מתארת לעצמך
איך שזה זורק אותי אחורה. בנשפי פורים אצלנו בתנועה כשהייתי
ילדה, הייתה קבוצה של מדריכים עולה על הבמה בתלבושת צ'רלי
צפלין ומסיכות. הם היו מסירים את המגבעות שלהם ומנופפים בהן
לקהל, ואז היו מתחילים לרקוד 'קאן-קאן'. למרות שכל שנה היה
המחזה חוזר על עצמו, הייתי מזדעזעת בכל פעם לגלות שהברכיים
שלהם מתכופפות לכיוון השני.
הם עמדו בגבם אלינו. הפנים מאחורי המסיכה, היו, למעשה, העורף.
כל הילדים הקטנים היו צורחים, ואני צרחתי חזק מכולם."
אמא מתחה בכוח את זרועותיי לאחור ושילבה אותן על ה"חזה" העשוי
נייר טואלט שהתנוסס לתפארה על גבי. "הכתפיים שלך גמישות," היא
אמרה. "אבל תשתדלי לא להזיז את הידיים יותר מדי, ואף אחד לא
ישים לב. גם אם משהו ייפול לך, זה לא יהיה נורא, לא שונה הרבה
ממצבן הרגיל, Clumsy שלי." היא חייכה אלי בזריזות.
היא בדקה שאני יודעת לרדת ל"גשר" ממצב של עמידה ולעלות בחזרה.
עמוד השדרה הגמיש שלי לא אכזב. לסיום הושיבה אותי על מכסה
האסלה הסגור, ואני "ישבתי".
אחר כך עשיתי זאת בעצמי. התיישבתי וקמתי מספר פעמים, קמתי
והתיישבתי. "ישבתי" כשבטני נתמכת במיכל השטיפה הנמוך, המשמש
כמשענת גב. גופי התקשת לאחור, כך שהחלק הקדמי של ירכיי הונח על
מכסה האסלה הסגור. ה"ברך" המדומה שלי התכופפה ללא קושי בכיוון
ההפוך. ראשי וצווארי פנו לאחור בזווית של מאה ושמונים מעלות.
הודות לתלבושת ההפוכה נראיתי כאילו אני סתם יושבת לי שם בנחת
על התחת.
אני חושבת שנראיתי כמו ספינקס.
ספינקס בתי השימוש.
"עם כפות הידיים אין בעיה," אמרה אמא "הכפפות מטשטשות את ההבדל
בין ישר להפוך, אבל יש בעיה עם הנעליים. הן מסתכלות לכיוון
השני."
כיוונם של חרטומי הנעליים לא התיישב עם ההיפוך הכללי.
"אני יכולה לעשות זאת, אמא, המפרקים שלי משומנים."
באיטיות, לנגד עיני הנחiשת, נפתחו כפות הרגליים שלי למצב של
"עמידה ראשונה" - כך שהעקבים צמודים וכפות הרגליים פתוחות
בזווית של מאה ושמונים מעלות. הן לא נעצרו שם, אלא הוסיפו
להסתובב ולהיפתח עוד, עד אשר עמדו כשבהונותיהן לפנים, כלומר
לאחור.
"אמא." אמרתי. "אמא, את רואה?"
"מה, דפני?"
"את רואה כמה אני גמישה? את יכולה לראות עכשיו?"
מבטה היה עמום. הברק בעיניה נעלם, ורק נחישות נראתה שם. מבט
נחושת.
"את נערת גומי, דפני, ממש נערת גומי." היא חייכה חיוך ליפגלוס
ורוד-עדין והשפילה את מבטה. עיניה העסוקות ננעצו בכפות רגליי.
שם החליפה בזריזות את נעל ימין ואת נעל שמאל זו בזו.
ללא ידיעתם חזו דורית הנגרית, שני ה"ווידיאו-שלום", "פרחי
איציק" ודי-ג'יי רובי במופע הבכורה של דפנה ההפוכה. מסוחררת
עדיין, ושעונה על זרועה של אמא, עמדתי בתחתית גרם המדרגות.
"הכל בסדר, דפנה?" קראה אלי דורית הנגרית. "את נראית קצת
חיוורת."
"היא מתרגשת." אמר וידיאו-שלום-אל"ף ואחר כך קרא אליי: "תוסיפי
קצת שפכטל וצבע בערב, דפנה, שלא תצאי לנו קיר בתמונות."
"יופי, יופי, דפני." לחשה לי אמא. "אף אחד לא שם לב."
הכל נמצא לא במקום ובבד בבד ממוקם היטב. התקשיתי מעט לכופף את
ראשי לפנים, כלומר לאחור, וידי המרותקות למקומן לא הצליחו
לייצב את גופי. לולא תמיכתה של אמא הייתי נופלת.
"מדרגה לפנייך." אמרה אמא. "כופפי ברך."
"למה את כל כך זקופה?" קראה דורית הנגרית. "תכופפי קצת את הראש
קדימה, ס'תכלי לאן שאת הולכת. כמעט נתקעת במדרגה."
"נתפס לה הצוואר." ענתה אמא, ואני רק נשענתי עליה וחייכתי,
חיוך כלתי מלכותי.
הצלחתי לכופף את הברך ואחר כך את הברך השנייה - כך שלושים
וארבע פעמים.
חלק שישי - מתיקות החבל
בערב צעדנו, ארנון ואני, בשדרת החופה שעל גדות הבריכה. בתיאום
מושלם הושמע הקטע של זיגפריד ואודט בסצנה שעל גדת האגם. בנות
הסטודיו, השושבינות, ובראשן מיקה, בתו של ארנון, צעדו
בעקבותינו, לבושות חצאיות טוטו ומחזיקות את שולי השמלה בידיהן.
כולם יכלו לראות עד ברך את רגליה היפות של הכלה. בתיאום מושלם
עיטרה את ראשי הינומה לבנה וארוכה שחוברה לזר נוצות קטן ולבן.
"אודט או לא אודט?" אמרה לי אמא קודם, כשהכתירה אותי בזר
הנוצות. "צריך גם something white."
"הו אודט, שרי." ארנון חייך אלי במבטא צרפתי.
"הו זיגפריד חמדמוד." לחשתי לו. הדרך בשדרת החופה הייתה כל כך
ארוכה.
"את בסדר?" השיב בלחישה. "את מאוגרפת כזאת כאילו מתחו בתוכך
קפיץ. דווקא ביום של הצילומים נראית לי הכי משוחררת וחופשייה
בעולם."
"בגלל שהצחקנו אותה." אמר וידיאו-שלום-אל"ף מאחורי המצלמה.
"הכל מההתרגשות, ארנון." אמר וידיאו-שלום-בי"ת "ותודיעו לי
בבקשה, אם יש לכם עכשיו תוכניות לשיחות נפש, כי ישר אני מצנזר
עם מוזיקת רקע."
הארוחה הוגשה בתוך המבנה. ארנון ואני עלינו אחרונים. שלושים
וארבע מדרגות עמדו לפנינו.
חסרת אונים כמעט, נשענתי על זרועו. כל מדרגה סחררה אותי יותר
מקודמתה. השושבינות נשאו את שובל ההינומה הארוכה במעלה
המדרגות. בכניסה לאולם הביטו בי אינספור דפנות, שהשתקפו בכמה
מראות בבת אחת. אצל כולן נראתה זווית הפה מעוותת בכאב.
דפנה תרקוד לנו סולו
דפנה תרקוד לנו סולו
דפנה תרקוד לנו סולו
כולנו פה אחד
שקט!
עמוס אמתַי המקרנן וחיימ'קה דרור, הג'ינג'י המשופם והמקורנן,
מחבורת יוםשישיבערב הוותיקה של ההורים שלי, עמדו על הכיסאות
ומחאו כפיים. די-ג'יי רובי הרטיט את המולקולות באוויר.
"אחר כך, אחר כך..." אמרתי, אבל הם לא הפסיקו. "...הריקודים
אחרי האוכל. עמוס, חיימ'קה, אתם לא צריכים לתדלק לפני שאתם
מוחאים כפיים?"
"תרקדי, דפני?" אמא הופיעה משומקום, לבושה בכחול-צי של מחותנת,
כל כך לא גברת תלמי. "אל תאכזבי את האורחים."
"אחרי האוכל, אמא."
"אבל ממילא את לא יכולה לאכול. עם הידיים ההפוכות לא תצליחי
להכניס שום דבר לפה. יותר טוב שתרקדי."
"את רוקדת, דפנה?" שאל וידיאו-שלום-אל"ף.
"כי אם כן," אמר וידיאו-שלום-בי"ת "אני קופץ להביא מהאוטו עוד
ציוד."
"קפוץ, קפוץ לאוטו, בטח שהיא רוקדת."
טפיחת "חיימ'קה דרור" משופמת ואדירה על שכמי כמעט הפילה אותי
ארצה.
"תשמע, בחור צעיר..." אמר חיימקה לשלום-אל"ף. "...סולו של דפנה
אתה עוד לא ראית, אבל קודם כל תראה ביצוע שלי ושל דפנה
ל'שיבולת בשדה', נכון, דפנה'לה? את זוכרת עוד איך ניגבתי לך את
הטוסיק, בזמן שנילי ואני יחד עם עמוס וביאנקה היינו עושים
אצלכם בייבי סיטר? אל תגידי לי שאת לא זוכרת מי לימד אותך 'צעד
שאבתם מים' ו'צעד תימני'."
"היא בטוח זוכרת. יש לה זיכרון מצוין," אמר שלום-אל"ף. "כל
היום, בצילומים, לא נסגר לה הפה. היא לא הפסיקה לספר לנו איך
היית מנגב לה את הטוסיק."
"אני חושבת שארקוד קודם כל עם ארנון." חייכתי במאמץ. "אבל
הריקוד הבא שמור לך."
ההפתעה הייתה מושלמת.
כלומר, אני הצלחתי להפתיע את עצמי. פקחתי עיניים משתאות,
כשראיתי את מיקה ואת יתר הילדות מהסטודיו מסתדרות במרכז הבמה
ומתחילות במחול הברבורים הקטנים. כאילו לא ראיתי אותן מסתודדות
עם ליסה, כאילו לא ראיתי את החזרות הנרגשות למחול הברבורים.
אמא, סמוקה ומחייכת, מחאה כפיים ושתינו ניגשנו לנקר את לחייה
של ליסה, שעמדה זקופה, אסופה ורכוסה כדרכה והצמידה שתי ידיים
לחזה כשהשתחוותה לקהל.
"ועכשיו, אודט שלנו." אמרה ליסה והצביעה עליי. "הרקדנית הכי
טובה במידל איסט, זו שלפעמים הייתי חושבת שיותר טוב לשים אותה
weights על הרגליים, שלא תעשה חור בתקרה ותיעלם. מזל של ארנון
שהיא בחרה אותו, ומזל שלי שפעם, לפני הרבה שנים, היא בחרה
אותי."
ארנון היה רקדן לא רע בכלל, אבל בבלט לא היה לו שום מושג. בכל
זאת קיבל על עצמו בחיוך סלחני את דין התנועה, ואיכשהו הצליח
להיות זיגפריד. רקדנו את הריקוד של זיגפריד ואודט, את קטעי
ההנפה אלתרתי, אך ממילא הריקוד הזה הוא, בעיקר, מפגן
וירטואוזיות של אודט. בנות הלהקה, שסבבו אותנו במעגל ספיראלי,
הסתירו את אשר היה צריך להסתיר.
רק עיני הרנטגן של ליסה חדרו בעד נוצות הברבור וראו אותי.
הייתי מאובנת מכאבים. הצוואר והברכיים עינו אותי, חשבתי על
הדברים שליסה אמרה פעם. ה- Grand Jete המרהיב ביותר צריך
להסתיים במקום שממנו החל. אי אפשר להישאר באוויר, והיכולת
להגיע למקום כלשהו איננה דומה ליכולת להישאר שם.
עוד מעט יפקע הקפיץ המתוח בין צווארי לברכיי, ואל מול עיניהם
הצופיות של אורחי לא יכולתי להתיר לו להסתלסל למקומו הקודם.
אובדן ההתמצאות הוסיף שמן למדורה. את הצעדים זכרתי, אבל בגלל
ההיפוך הייתי צריכה לשנן לעצמי בלחש: "רגל שמאל, יד ימין,
קדימה, אחורה, רגל ימין..." בדומה לרישום הכוריאוגרפי של ליסה
בעיפרונים על גבי ניירים.
הייתי כמו הבלונדינית הסתומה מהבדיחה של וידיאו-שלום, זו שללא
האוזניות הצמודות לראשה והמורות לה: "להכניס אוויר, להוציא
אוויר, להכניס..." ישר נופלת ברצפה.
מתה.
כולם הניחו את המזלגות והסכינים ומחאו כפיים. השתחוויתי קלות
לפנים, כלומר לאחור. למרות גמישותו של עמוד השדרה שלי, הכיפוף
החד לאחור הכאיב מאוד.
"נו, מה עם 'שיבולת בשדה', דפנה'לה?" חיימ'קה דרור צעד אלי,
כשהוא מנגב את פיו בגב ידו. "בואי נרביץ ריקוד ישראלי אמיתי."
החדר הסתחרר סביבי. שוליו המטושטשים של שדה הראייה התחדדו לפתע
בצורה מבהילה - כל שלוש מאות ושישים המעלות הקיימות עלי אדמות
נפרשו מולי חדות וברורות.
לא הייתי צריכה להסב את ראשי כלל.
הרגשתי שעיניי נפקחות, כמעט גדלות. הצבעים בחדר היו עשירים
יותר, עמוקים יותר, אדומים וכחולים וירוקים יותר, ונוסף להם
עוד צבע, שלא ידעתי לקרוא בשמו, אבל ראיתי אותו. על החולצה
האדומה של נילי דרור היו משבצות בצבע אחר, וגלעד שינדלר, ידידי
מנוער, שישב עם חברתו הנצחית, ענבל, אחז בידו בצעיפה של ענבל,
שאף הוא היה בצבע האחר, חסר השם.
אמא שלי התקרבה מאחור. ראיתי אותה. לחליפת המחותנת, שצבעה
הקודם היה כחול-צי נוקשה, נוסף עתה גוון רך ונשי יותר, הולם
יותר את גברת תלמי.
"די, חיימון," היא אמרה. "תעזוב רגע את היַלדה. היא לא אכלה
היום כלום, שלא תתעלף בחתונה שלה. לך תרקוד עם נילי."
"מה זה? נעשיתם לי דוסים שצמים לפני החתונה? גם ארנון צם?"
לולא היו קירות לחדר הייתי רואה מסוף העולם ועד סופו. ראיתי את
המנה העזובה של איילת, את קונכיות הפסטה הצהובות-חלמוניות שנחו
בצלחתה, מעוטרות ברסיסי בזיליקום זוהר בירוק-אזמרגדי, את איילת
החובקת על במת הריקודים את גילי, בתה הפעוטה, ב"וואלס עם
מטילדה" של פורטיס:
בעיר זרה בזמן עתיק
קדימה, הצדה
אני ומטילדה
על השיש נחליק
על השיש נחליק
פיה של גילי היה פעור בעונג, אדום ומשובץ שיני חלב, וטיפה
עגולה וזוהרת של רוק נצצה על סנטרה. שיערה הזהוב של איילת
התגוון בפסי הצבע נטול השם. ארס ההתבגרות נעלם לחלוטין
מעיניה.
בקצה האולם עמדה ביאנקה אמתַי, ואני ראיתי את כתפיית החזייה
שהציצה על כתפה. עיטורי התחרה שלה האפירו מכביסות, והבד העדין
היה שקוף כל כך בשוליו, עד כי ניתן היה לראות תחתיו נימי דם
ופלומת שיער שקופה ונקודת חן אחת חומה-אדמדמה קטנה ועגולה כראש
סיכה. מבטי החובק כל הבחין בנילי דרור החומקת בעקבות עמוס
אמתַי אל המדרגות. למרות האור שבפנים והחושך שבחוץ יכולתי
לראות אותם בסוכת המציל הנטושה. ראיתי עד הקרקעית את עיניה
היודעות, הנוצצות של ביאנקה אמתַי, את מבטו האטום של חיימ'קה
דרור, את מבטה הנבון של אמא שלי, שאחזה לפתע בזרועו של חיימ'קה
והחלה לרקוד אתו לצלילי "מטילדה".
ואז ראיתי את עצמי.
שמשת החלון שיקפה את דמותי כמו מראה. ברצותי מיקדתי את מבטי
בגן המואר קלושות, וברצותי ראיתי בשמשה את בבואת עצמי - זקופה
ועצובה. היה משהו עצוב עד אימה בבבואת פניי, אבל פיתול הכאב
בזוויות הפה וייסורי המאמץ בצווארי לא ניכרו כלל. בבואתי הייתה
יפה, יפה מכפי שזכרתי את עצמי, והיא לא השיבה לי נפנוף
כשנפנפתי לה, אלא הטיחה נואשות את ראשה בחלון עד כי הזכוכית
הצטלצלה.
מאחורי שמשת החלון, בגובה שתי קומות, עמדה אודט והביטה פנימה,
אל חייה הנגזלים ממנה בידי מתחזה.
"רובי!" צרחתי. "די-ג'יי רובי! הכלה מצווה עליך להשמיע את
הסולו של אודיל."
לפני שנים, במדורה של ל"ג בעומר, ביקשה ממני ענבל "להדגים
קטע", לפני שנים משכה אותי המדורה אליה מתוך החושך האופף אותי
במחול הגועש של אודיל, ואילו עכשיו נמשכתי אל החושך שבחוץ.
לנגד עיניהם של גלעד שינדלר וענבל והאורחים האחרים, שהקיפו
אותי בשלוש מאות ושישים מעלות חדות וברורות, סבתי על צירי
בפירואטים הסוערים של אודיל המכשפה, אודיל המכושפת, אודיל,
שאותה יצר רוח הרע, רוטבארט, כתחליף לאודט. ולא היה ימין ולא
היה שמאל ולא היה אחור ולא לפנים ולא שינון לחשני ומפוחד.
"אתה זוכר את זה שינדלר?" אמרה ענבל לגלעד, ואני שמעתי. "היא
רוקדת כמו אז, כשהיינו במדורה."
"את נהדרת." אמרה ליסה עכשיו, ואולי אמרה זאת אז, בנצח הרחוק
של השבוע שעבר, כשטעמתי את גלילות החסה הממולאות בטוּנה."אודט
ואודיל לגמרי שונות אחת משנייה, ואת כל אחת צריך לרקוד בסגנון
אחר. זה לא רק בגדים אחרים ודיכוטומי של שחור ולבן, אלא פשוט
דמות אחרת. אודט הלבנה והכפילה השחורה שלה - אודיל. דומות
לגמרי ושונות לגמרי. סורי, דפני, אף פעם את לא תהיי מורה לבלט.
את פנומנה."
כשפרשתי את כנפיי ועשיתי את ה Grand Jete של חיי אל החלון,
נשמעה שאגה כבושה של השתאות, ואז כבה האור. בתזמון מושלם נישאו
המבטים אל החלונות מעברו השני של האולם, שם החל מופע של
זיקוקים.
חלפתי דרך אודט. טעמתי את טעמה, והיא טעמה את טעמי. להרף עין
היינו לאחת - אחת השואפת להיכנס פנימה, ובו בזמן נאבקת לצאת
החוצה, ומעל הכל מתענגת על הימצאותה בחוץ-פנים, ומבט הציפור
שלה רואה בבת אחת שתי תמונות שונות ותמונה אחת מאוחדת, והיא
חשה בכאב בקיעתן של אלפי נוצות צבעוניות מתוך בשרה אך גם
במתיקותו של החבל, שקצהו האחד קשור לקרסולה וקצהו השני צולל
כאבן אל המעמקים האינסופיים של התיק הוורוד של אמא.
אחר כך נפרדנו.
מעבר לשמשה ראיתי אותם. דפנה וארנון רקדו טנגו מדוד ומושלם
ונטול ייסורים, טנגו של בית הספר לריקוד עם כיפופים וסיבובים
ורגל אחת מונפת באוויר. ליסה הביטה בחלון ואחר כך הביטה בזוג
הרוקד. היא חייכה חיוך רחב, ניגשה אל דפנה, לחשה משהו באוזנה,
חיבקה ונישקה אותה, נופפה לשלום לגברת תלמי ולמר תלמי והלכה.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.