(יש לי פודל ורוד :) תודה לזה שעזר לי להבין שאני סתם מבזבזת
זמן על דברים שמזמן איבדו פרופורציה הגיונית.)


איפה הילד מהולים בריח תשוקה
אלוהים כועס בשמי זלעפות
תמימות קבורה בפסי הורוד-לבן
רכבת העבר מתרסקת בפתח המחשבה.

זרע בקוקטיל רעיל עם חיוך עצוב
נרות שבת מקדשים את הסמליות
הלילה שחור והשקרים מזמן הפכו לאמת מרירה.


מרק עוף.


גלי חום שקטים מכים בכוח נסתר בדפנות
המציאות והדחף להתפוצצות מרסק עוד סדק
בסכר השפיות או אולי הדמעות האלה...
שמעולם לא היו יותר מימיות.

תובנות ישנות ופלאשבקים שבורים
אנושיות גורמת לחוסר אונים
הטירוף הזה גורם למשקעי קריסה...
כמו מגדל קוביות כך הנשמה הזאת
צוחקת מכל נטייה קטנה

כמו נשיקה על הבטן
כמו עיניים חומות כהות
כמו ליטוף על הלחי.

הייתי רוצה שנהיה (שנינו) דובי קוטב לבנים
אבל ישות עליונה פשוט הותירה אותי
כל-כך נמלה.



15.1.05