רציתי רק שיגיד את זה. שיגיד "הילה, אני אוהב אותך. עכשיו
הבנתי את זה. אני אוהב אותך, הילה. אני אוהב אותך". לפעמים הוא
היה מספר לי על בחורות שהוא הכיר. "היא הבחורה הכי יפה שראיתי
בחיים", הוא היה אומר. ואני? אני לא יפה? לא חמודה? לא חכמה
מספיק, אולי?

בהתחלה, כשרק הכרנו, זה לא כאב לי. לא הכרתי אותו מספיק, לא
אהבתי אותו. עדיין. עם הזמן התקרבנו, הפכתי להיות הידידה הכי
טובה שלו, אני חושבת, והוא סיפר לי הכל. קודם הוא סיפר לי על
איילה, כמה שהוא אוהב אותה, חולם עליה, חושב עליה. אחלה,
אמרתי. היא באמת נראית יפה בתמונה... אבל זה לא הסתדר.

כשהוא סיפר לי על רוני זה כבר הפריע לי. כי אני יותר יפה
מהילדה בתמונה, ומי היא בכלל, בסך-הכל ראה אותה במועדון והתחיל
איתה. 'שרמוטה', חשבתי, 'אם היא ישר הולכת עם כל מי שמתחיל
איתה במועדון'. ואז חשבתי שאם הוא היה מתחיל איתי, מיד הייתי
מסכימה. מאוחר יותר גם הוא גילה שהיא שרמוטה, וכמו שהוא התחיל
איתה, הוא גם זרק אותה, ואני הייתי שם להגיד שלא נורא, שתבוא
אחרת.

ואחרת באה. כשהוא סיפר לי על ליאת זה כבר ממש הפריע לי. "היא
מכוערת", אמרתי לו כשהוא הראה לי את התמונה, וכמעט בכיתי, כי
היא הייתה כל-כך יפה. מאז הוא כבר הספיק להיפרד ממנה, ולא
דיברנו יותר על בחורות שהוא פגש. אולי כי אחרי ליאת הוא כבר לא
רצה, אולי כי סתם לא פגש אף-אחת. חוץ מזה, דיברנו על הכל, ורק
הנושא הזה של הבחורות לא עלה באופן טבעי.

יום אחד קבענו להיפגש בבית-קפה. כשהגעתי הוא כבר היה שם. "היי,
הילה", הוא אמר. זה היה מוזר לי, כי כבר לא היינו נפגשים ככה
בבתי-קפה יותר, סתם כדי לדבר. "היי", עניתי, מעופפת. "את
יודעת", הוא אמר לי אחרי שהתיישבתי והזמנו, "מזמן כבר לא
דיברנו באמת". "נכון..." אמרתי מהוססת, לא בטוחה שאני רוצה
להתחיל איתו שיחות כאלה. "את זוכרת, איך שפעם היינו סתם
יושבים, והייתי שואל אותך את מי את אוהבת? ואת היית תמיד אומרת
שאף-אחד. ואז היית שואלת אותי. את זוכרת?" אני זוכרת. אז באמת
לא אהבתי אף-אחד. "כן... בטח", אמרתי. "תגידי, הילה", ראיתי
חיוך ממזרי מתפשט לו על הפרצוף, "את מי את אוהבת?". עיקמתי את
הפרצוף. "אף-אחד". הוא צחק. "אה, נכון. שכחתי". ואז פתאום,
ברגע של הארה, החלטתי לברר. "בועז, את מי אתה אוהב?". שתיקה.
"אני?" הוא אמר. ואז הוא נישק אותי. נשיקה ארוכה, חמודה כזו,
על השפתיים. "רק אותך", הוא אמר, "תמיד אהבתי רק אותך, חיכיתי
להזדמנות להגיד לך, אני אוהב אותך, הילה". ואז התחלנו לצאת. לא
לצאת, בעצם, כי אנחנו אנשים של לשכור סרט בוידאו ביום שישי, לא
לצאת, אנשים של להישאר בבית עם מישהו, אבל היינו יחד. לא יחד
כזה של סתם, שמכינים שיעורים יחד. יחד כזה, שאם היו שואלים
אותו עליי, הוא היה אומר שאני החברה שלו. בהפסקות בבית-הספר
תמיד ישבנו מחובקים, ודיברנו עם עוד חבר'ה, צוחקים.
אחרי-הצהריים היינו נפגשים, סתם. והוא היה מתוק ורומנטי,
והייתי ה"יפה שלי" שלו.

"אני... לא ממש סגור על זה", הוא אמר, והעיר אותי מהחלום-בהקיץ
המקסים שלי. התעשתתי מהר. "פשוט יצא לי לדבר עם איזו מישהי ממש
מקסימה הרבה בזמן האחרון", הוא המשיך, ואני הבנתי לאט-לאט שאני
לא רוצה לשמוע את זה, "היא הבחורה הכי יפה שהכרתי אי-פעם, ואני
נהנה איתה. ממש נהנה איתה", ממש לא רוצה לשמוע את זה. "אז...
למה שלא תגיד לה את זה?" שאלתי בחוסר-רצון, למרות שבכלל לא היה
לי אכפת למה הוא לא אמר לה. שלא יאמר לה, אני לא רוצה שיאמר
לה. היה לי גוש  גדול בגרון. "כי... חבל לי להרוס את הידידות
שלנו..." הוא גמגם, "כל הזמן אומרים שכשאחד מהידידים מתאהב
בשני, זה הורס את הידידות. והיא... בחורה מקסימה...". "בועז",
קטעתי אותו, לא יכולתי יותר. שמעתי ממנו כבר על יותר מדי
בחורות מקסימות, "אני מצטערת. אני לא יכולה לשמוע את הדברים
האלה יותר. אתה יודע מה?" הפכתי לתקיפה יותר, "באמת מזמן כבר
לא דיברנו באמת. ומזמן כבר לא שאלנו אחד את השני את מי אנחנו
אוהבים. ומזמן גם לא ענינו, ואתה יודע למה, בועז?". הוא הסתכל
עליי בעיניים ענקיות ושתק. "כי אחד מהידידים התאהב!" צעקתי עם
דמעות בעיניים, "אני התאהבתי. וכשאחד מהידידים מתאהב בשני, זה
הורס את הידידות, אתה אמרת". הקול שלי היה שקט וחנוק מהדמעות,
שהציפו את הפנים שלי, אבל רציתי להגיד לו הכל. "אבל אתה..."
היה לי קשה להמשיך, "אתה... לא. אתה תקתקת בחורות". עצרתי.
"אתה יודע, אני לא מאשימה אותך", המשכתי בקול שקט, "אהבה זה לא
תמיד עניין הדדי. פשוט כאב לי לשמוע אותך מספר לי עליהן,
אחת-אחת, למרות שהייתי הידידה הכי טובה שלך, אני חושבת...".
חיכיתי להקלה העצומה שאמורה להגיע אחרי שמתוודים ככה. אבל היא
לא הגיעה. ואז, פתאום, הייתי חייבת לדעת - "אז מי זו הפעם,
בועז?" לחשתי, "את מי אתה אוהב?".
בועז הסתכל לי בעיניים.
"אותך".