באחד מרגעי האושר אמרתי ליובל "אתה יודע שזה ייגמר מתישהו",
והוא אמר "לא בטוח", ואני התעקשתי: "עוד כמה זמן נראה לך
שנישאר ביחד?" ויובל אמר "מינימום שנתיים", שבזה הוא מתכוון,
בעצם, שהמכסימום זה לכל החיים, ואני אמרתי "הגעת מוקדם מידי "
ויובל שאל "מה זאת אומרת?" ואני עניתי "בסוף נהיה שנים ביחד
ואז ניפרד, סתם, כי זה כבר הרבה זמן, ובסוף כל אחד יתחתן עם
מישהו אחר, סתם. ויובל אמר "אם את מתחתנת עם מישהו אחר אני לא
מוכן שתקראי לילדה שלך כמו שתכננת איתי". ואני קפצתי: "אתה
יודע שזה על שם סבתא שלי - לאה, וככה יקראו  לבת הבכורה שלי -
ליה, לא משנה מי יהיה האבא!". "טוב" הוא אמר "את צודקת, זאת
הסבתא שלך".
בסוף ה"מינימום שנתיים" הפכו לחודשיים, ונפרדנו, סתם, כי זה
כבר היה הרבה זמן. ויובל אמר "את יודעת שעדיין הבת הבכורה שלי
תקרא ליה, לא משנה מי תהיה האמא". ואני צחקתי ואמרתי שזה רעיון
גאוני. גברים יתאהבו בי ויחליטו אחר כך לקרוא לילדה שלהם על שם
סבתא שלי. אני יכולה לעשות מזה מפעל הנצחה שלם. ויובל צחק ואמר
שעכשיו הוא ידע שמאחורי כל הליות בעולם יש אבא ששברתי לו את
הלב.

את סבתא שלי מאוד אהבתי, היא מתה מזמן כשהשתחררתי. היא הייתה
מכינה לי אוכל אחרי בית הספר, אבל היא לא הייתה פולניה רגילה,
לא הייתי חייבת לגמור הכל מהצלחת.
בבית ספר יסודי, ביום השואה, כל הילדים היו מספרים על הסרטים
שיש לסבים שלהם מהמלחמה, מגרמניה, מהמחנות. שהם לא זורקים
אוכל, שהם צועקים בלילה. כל מיני דברים כאלו אמיתיים וחלק היו
סתם הפרזות. אני יודעת שחלק היו הפרזות כי אני בעצמי הפרזתי.
אני תמיד סיפרתי שסבתא שלי משתינה תמיד בחושך ומדליקה אור
במקלחת ליד במקום, ושזה כנראה פחד ממקומות סגורים, מהגטו או
מאיזה חדר שהיא התחבאה בו. כשגדלתי הבנתי שסבתא שלי עלתה לארץ
הרבה לפני המלחמה, בתחילת שנות ה 30 או משהו כזה, ובעצם אני
בכלל לא יודעת למה היא  השתינה תמיד בחושך, כשהאור של המקלחת
דולק ליד.

אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, אולי בגלל שלפני איזה שבוע
היינו כמה חבר'ה אצל שירי ומור בדירה . עשינו בדיוק קנייה
רצינית ושירי החליטה להכין עוגה. מור אמרה שזה לא קטע להכין
עוגה כזאת סתם. אז החלטנו לעשות מכל הערב מסיבת הפתעה לרומי -
כשהיא תגיע אחרי העבודה, למרות שהייתה לה יומולדת לפני חודש
וחצי. וכך היה.
קשטנו את הבית, מצאנו נרות בצורת 2 ו 4 והדלקנו אותם על העוגה,
שרנו "היום יומולדת" והרמנו אותה 25 פעמים, אחת לשנה הבאה.
רומי שיתפה אתנו פעולה, אמרה "לא הייתם צריכים" ו"איך הצלחתם
להפתיע אותי, לא חשדתי בכלום" וכל מיני כאלה.
אחרי שהיא כיבתה את הנרות ופרסנו את העוגה, סיפרתי להם על סבתא
שלי, לאה, שברחה לארץ עם תעודות מזויפות ואף פעם לא זכרה מתי
היומולדת שלה, אז אני הצעתי לה שתבחר יום בשנה, איזה שמתחשק לה
ונחגוג לה בו. היא אפילו יכולה להחליף כל שנה את היום, מתי
שנוח לה, או שאנחנו נחליף לה אותו ונעשה לה הפתעה כל פעם ביום
אחר. וכך היה כמה שנים, עד שאני גדלתי והיא הזדקנה, ואף אחד לא
שיחק במשחק הזה יותר.
רומי אמרה שזה סיפור יפה. ואני אמרתי שזה סיפור אמיתי. אבל שוב
הפרזתי, האמת היא שעשינו את זה רק שנה אחת, בעשירי למאי, ואחר
כך הפסקנו.

אבל בזה נזכרתי רק אחר כך, כשישבתי בשירותים של שירי ומור,
בחושך, כשהאור של המקלחת דולק ליד.