"...ואם בא לכם להיות חברים שלו
בחורף הזה הוא החליט לספר מה שיש לו בלב
מה שכואב
בקיץ הבא הוא יהיה באירופה
כי שמה לא חם והוא לא צריך לפחד מה יגידו כולם
אם בא לכם להיות חברים שלו..."
[ליאונרדו/ עברי לידר]

הסיפור נכתב בהשראת השיר ליאונרדו/ עברי לידר.
הקוראים מתבקשים להקשיב למילות השיר טרם קריאת הסיפור.

ליאונרדו נולד בשכונה קטנה בירושלים.
הוריו עלו לארץ כמה חודשים לפני לידתו.
הוא היה ילד קטן, בלונדיני, שונה מכל שאר הילדים שהיו צברים
טיפוסיים, מחוספסים.
הוא גדל להיות בחור עדין, ביישן, טיפוס שקט.
לא היו לו חברים.
כולם חשבו שהוא "הילד המוזר עם המבטא הזר".

הוא לא אוהב חברה, כך חשבו כולם.
וילדים הרי ידועים בתור מי שמאוד אכפת להם מרצון זולתם, הם לא
רצו "להטריד" אותו.

ליאונרדו רצה חברים.
הוא רצה חברים יותר מכל דבר בחייו.
ולא היו לו.

'כל זה מאחוריך, טיפש', סינן לעצמו.
'העבר כבר מאחוריך, אתה יכול לעשות את זה! אתה הולך! אתה הולך
מכאן.'
הוא יכול לשכוח הכל, הוא חייב לשכוח את הכל.
העבר כבר מאחוריו... מאחוריו...

"מאחוריך!" צעקה הדהדה בחלל אולם הספורט של בית הספר.
"איפה העיניים שלך, ילד? אתה לא רואה שמסרו לך כדור?!"

"סליחה...", מלמל ליאונרדו.
"לא שמתי לב..."

"אז כדאי שתתחיל לשים לב, ילד, אם אתה רוצה לקבל ציון כל שהוא
בשיעור שלי." המורה אביגדור צעק.
הוא הרבה לצעוק על ליאונרדו.
זה כבר היה מן הרגל בשבילו, חלק מהשיעור.

המורים לא אהבו את ליאונרדו.
הוא היה מן ילד שקט כזה, שקט מדי, עיניים כחולות-כחולות,
עמוקות, נוגעות ללב.
ואף אחד לא אוהב ילדים כאלו, הם מעוררים תחושות שאנשים רוצים
להדחיק.
כמו אשמה למשל.

אשמה ורחמים.

רק מורה אחת הייתה נחמדה אליו, ככל הנראה ריחמה עליו.
או שאולי חשבה שהוא זקוק לעזרה.

וליאונרדו רק רצה חברים.
נפש שיוכל לדבר איתה, מישהו בעולם הזה, מישהו שאכפת לו.
ולא היו לו.

אמו נהגה להסתכל עליו במבט מוטרד, רגשני, בעיניים לחות
מרחמים...רחמים.
ליאונרדו לא רצה שירחמו עליו.
הוא שנא רחמים.

היא נהגה לומר שהוא ילד מדהים שאנשים לא מבינים.
אבל הוא רצה להיות רק ילד שאנשים מבינים.
הוא אפילו היה מוכן להיות ילד לא מדהים.
העיקר שיבינו אותו כבר, שיבינו...

'די, זה מספיק. תשלוט בעצמך!' גער בעצמו.
ידיו רעדו.
כל שהוא צריך עכשיו זה מעט שקט נפשי.

"שקט! אני רוצה להבין מי עשה את זה!"
המנהל צעק.
כולם צועקים כל הזמן, שיפסיקו כבר לצעוק.

"זה לא אני", ליאונרדו לחש.
"אז אולי אתה רוצה להסביר לי מי זה בדיוק, אדון צעיר?"

"אבל אני לא יודע מי זה!" ליאונרדו זעק את חוסר הצדק.

המנהל שלח אליו מבט אחרון של חוסר שכנוע,
ואמר: "אני מצפה לראות את הוריך כאן מחר בבוקר, שהם יסבירו לי
את זה!"

"בסדר..." ליאונרדו עונה ויוצא מחדר המנהל.

בחוץ לא יותר טוב.
בחוץ מחכים לו חבריו לכיתה, במבט זדוני, בחיוך משועשע.
זה הם, הוא ידע.
הם אלה שהפלילו אותו.

"למה? למה עשיתם את זה?!", הוא שואל במבט מיואש,
בעיניים כמעט - דומעות ונענה רק בחיוכים מרושעים.

זה הם.
הם שברו את החלון הארור הזה.
הם שאמרו למנהל שהוא עשה את זה.
זה הם.

כשניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, הרגיש את תחושת הביטחון אופפת
אותו.

לא עוד.