התעוררות אל מרחב של זמן
עם אוויר צלול מספיק
עד שאפשר ממש להאמין,
להעז מול הסיכויים.
דלילות רופסת של חיבורים,
שקיעה מתמשכת של צפורי נסים
שהזדקנו,
כנפיהן רק נוצות,
שהרוח אינה נוטה להן חסד.
בין חליפת צער
ומתק אוויר שאומר מבטיח,
התעוררות שמתעקשת,
עדיף שהיתה צנועה יותר,
יותר יפה היה לה מקום מחבוא,
שם מעבר קווי הטוב,
שם תסמן בנחישות נחרצת
סימן של סוף.
והרגע הוא במלוא שבריריותו,
והלילה מסתמן לכדי קפאונו,
בואי הפיסי אותי מכעסיי,
חממי את הרגע, כי אחרת לא יחלוף,
הצל מתרסק והעולם מתמשך,
הלב מתנפץ והקרב סוחף
את כל שבדרכו.
בואי תפילה שיברי את החלון,
מבעדו ריק תכול הוא בית של תקוה,
זו צונחת כמו מיליון נוצות
המלטפות פצע זב,
נצבעות בטבעו,
נטבעות בלחותו,
מרככות מכאוב שאין לו שובע
ערש דווי שבהסכמה.
בואי יבשי אותו ממאמציו,
בואי חיתמי את שעריו.
בואי תפילה, למדיני שאוכל במלוא ליבי,
להביט בך ולהטמע אל בין המילים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.