הצורך להביא דברים "קרוב יותר", מבחינה מרחבית ואנושית, הוא
היום בבחינת כפייה, ממש כמו המגמה לשלול את תכונת היחוד או
הארעיות של אירוע מסוים על-ידי רפרודוקציה צילומית שלו. הולך
וגובר הכורח לשחזר כל עצם שחזור צילומי, בתקריב...

                                    (ואלטר בנימין)

היה דבר נוסף, מוזר, במעמד הזה. מלבד המבוכה הברורה שחש- מבטי
ילדים ששיחקו לא מזמן ברחוב וכעת לטשו בו את מבטיהם וציחקקו,
עמידתו האיתנה רק למראה (רגליו היו נטועות והותירו אותו ניצב
שם ללא יכולת להזיזן) באמצע הרחוב, מצלמתו תלויה, מתנדנדת על
שכמו  - מלבד כל זאת חש הפעם במשהו שונה, דבר שלא יכול היה
להגדיר. אותה תחושה היא זו שהכתה אותו בתדהמה בה היה נתון
ושהתעצמה ושככה לסירוגין ככל שהעלים הצהובים-כסופים, היבשים,
השתדלו לנווט את דרכם המפותלת מסביבו מבלי לפגוע בו עצמו,
כאילו חששו, במחווה צנועה ופשוטה, להוסיף ולהרע לו גם הם. הוא
עוד עמד שם, למשך זמן אותו לא היה יכול להעריך והביט בכביש
שעליו היא צעדה, מתרחקת, לא מזמן, ההולך ממנו והלאה וממשיך עד
שנקטע בחדות ופונה אל מאחורי בניין דהוי ומתקלף שלמרות מצבו
ניתן היה לראות כי גם בימיו הטובים יותר היה צבוע בגוון חסר
חיים. הוא המשיך להביט בשקט וקרני האור הנעלמות לאיטן מבעד
לעלים הבודדים שעוד כיסו את העץ, ריצדו על הכביש בתנועה הקלושה
והיחידה באותו מראה, כנגד הנייחות הכבדה של הבתים, של הרחוב
שנעשה שומם ושלו עצמו. הילדים איבדו את עניינם בו והלכו. גם
האור הלך וגווע ואיתו תנועות הכתמים העקשניים מהכביש האפור
שהצהיב בשל שכבת העלים הלחים שכיסתה אותו. לאט-לאט, ככל
שהחשיך, אותה קומפוזיציה צורמת שראה בעיניו נתרככה והפרטים שעד
לפני מספר דקות נראו בבירור, נעשו מטושטשים. "מחשיך עכשיו מהר
מאוד" היה הדבר הראשון שחשב עליו והתפלא שזו המחשבה הראשונה
שעולה בראשו עכשיו. הוא ציפה לחשוב בדאגה, כתמיד, על עתידו
הקרוב והרחוק יותר. במה יקשור את חייו כעת, משחמק מבין
זרועותיו ה'עוגן' שלו בחודשים האחרונים. "זו המילה המתאימה?"
חשב. מעולם הוא לא חשב עליה כך, כעניין כה טכני שתפקידו היחיד
הוא להעביר אותו כברת דרך נוספת בחייו מבלי שיצטרך לעשות זו
בבדידות. הוא גם לא חשב עליה כדבר היחיד שקשר אותו, כעוגן,
לקרקע, ל'מציאות הבוגרת והעצמאית', כפי שהגדירה זאת. הוא היה
בטוח שעניין כזה, שהותיר אותו עומד, מגוחך, באמצע הרחוב רק
תורם לאמנותו (כך לפחות קיווה). הוא דימה שמצבים כאלה ישאירו
בו את חותמם הצורב והוא יפיק בעקבות זאת את ביטויי האמנות
הטהורים ביותר שיוכל. זה לא כיוון אליו כיוון את חייו, הוא
בטוח, אבל כיוון זה מוביל לאותן תוצאות לוואי מיוחדות. עכשיו
חוזר אותו דבר מוזר שהרגיש גם מקודם, עכשיו הוא גם מסוגל
להגדיר אותו כ'כלום'. 'שום דבר'. אותה תחושה מוכרת שחוצה את
הגוף ומכה בפתאומיות ושציפה שתופיע בשלב הזה לא מגיעה. גם לא
נראה כאילו היא עומדת להגיע. ייתכן שהוא איבד את היכולת להרגיש
אותה? הוא פנה אל מפלטו הרגיל והצמיד את המצלמה אל לחיו. מבעד
לעדשה הפרטים המעומעמים בחושך נראו חיים יותר, כאילו זכו לפתע
להזדמנות אחרונה להוכיח את נחיצותם וחיוניותם. הוא כיוון את
מפתח הצמצם הרצוי והגדיל את מהירות פתיחת הסגר בהתאם. הלחיצה
הראשונה על כפתור החשיפה לוותה בהקלה מוכרת וחמימה. הלחיצות
הבאות אחריה באו זו אחר זו, מוזנות בקרני האור האחרונות שנעלמו
מהר כאילו נבלעו דרך העדשה בגוף המצלמה ונכלאו שם.

דווקא בפעם הראשונה שראיתי אותך, הסתכלתי בך ב'עין בלתי
מזוינת', כמו שאת מגדירה זאת תמיד, בצחוק או אולי ברצינות. אני
לא זוכר אם הייתי מרוכז ולא רציתי להפסיד אף פרט או שלא הרגשתי
צורך מיוחד להקפיא את המראה הזה, הרגע הזה (את בטח תחייכי
ותאמרי שמקרה כזה הוא נדיר...) - לא חיפשתי מקור אור, בראשי לא
רצו להם חישובי היחס המתאים בין מספר מפתח הצמצמם למפתח הסגר,
לא חשבתי באיזה נושא במסגרת להתמקד או אם לבחור שהפרטים כולם
יהיו בפוקוס.. בכל מקרה - מבלי לשים לב, הצילום נשאר מחוץ
למוקד באותו רגע ואת זכית ל'דקות התהילה' הראשונות שלך אצלי...
כנראה אותן דקות היו יותר מדי בשביל נהג המונית, ואחרי שקרא לי
כמה פעמים ולא זכה לתגובה ("הלו, בחור! הי, סוסו, אני נוסע,
שמעת? קח ת'מצלמה שלך וצא! מה, זה המונית של אבא שלך?" אני לא
יודע למה הוא בחר דוקא ב'סוסו', השם הזכור לי מהצבא, שם הרס"ר
היה מכנה כך כל חייל שלא הכיר את שמו), מלמל משהו, הושיט את
היד, סגר את הדלת ונסע משם. תמיד אמרת שבטח בחיים לא נפרדתי
מהמצלמה שלי והנה, המצלמה נפרדה ממני והתרחקה לה נשכחת במושב
אחורי של איזו מונית שנהגה העצבני אפילו לא הבחין בפרידה
המכאיבה לה גרם. למחרת, כרגיל, הלכתי אל מיכה בבוקר לפני
השיעור הראשון. סיפרתי לו את הסיפור על המונית בזמן שהתמונות
לתערוכה התיבשו במתקן הייבוש והוא צחק, הביט בי ואמר בנימה
מלאת רחמים מזוייפים: "נו, והצלחת לישון בלילה?" אני מכיר את
ההומור העוקצני שלו ולכן חייכתי אליו חיוך, מזוייף גם כן,
כתגובה והלכתי. בערב מצאתי את המצלמה על המפתן. הוא כנראה מצא
את הכתובת שבחלק הפנימי של הכיסוי. מי היה מאמין שהנהג-רס"ר
הזה יתגלה כאדם טוב? אני יכול לדמיין איך החיוך שלך מתפשט על
הפנים... הרי ברור שאת, המאמינה בקנאות בייצרו הטוב של כל אדם,
תמצאי בסיפור הזה הוכחה להשקפה שלך. דווקא כאן, אני הוא זה
שתמיד ניסה להחזיר אותך ל'מציאות' ולא להיפך. תמיד הייתי צוחק
(לא בזלזול, כמובן, אלא בחיבה, את יודעת שכך זה היה, נכון?)
כשהיית מספרת בהתלהבות, על מקרים שנתקלת בהם יום-יום: מודעה
בעיתון על תורם איברים אלמוני שהתרגש מסיפורו של ילד חולה
והציל אותו, תרומה אנונימית שהצילה מוסד לתמיכה בנזקקים מפני
סגירה וגם סתם אנשים המוותרים על תורם בתור בסופר למען אחרים.
(אני מדמיין את מצחך מתעוות בהבעה הכעוסה שלך כשאני לא מסכים
להשתכנע, אלא רק מסתכל עלייך, מחייך ומלטך את ידך). מה לדעתך
היה קורה לכל אחד מאיתנו אם לא היינו מאזנים זו את זה - אני
מציל אותך מאמונתך העוורת בבני האדם ואת - מניעה אותי לפקוח את
עיני ולהביט במציאות ללא עדשת המצלמה? מה לדעתך יקרה עכשיו?

רגליו צועדות בכבדות. כל רגל נשלחת קדימה בתורה, אך בחוסר
רצון. מדי פעם רגל נגררת אל תוך שלולית ומעיפה כמה טיפות
לצדדים וכלפי מעלה. הוא נרטב אך מוחו טרוד ואינו מאפשר לו
לדאוג לעניינים כאלה. הוא עובר ליד לוח מודעות שעליו תלויה
מודעת התערוכה. רק לפני 3 ימים נתלתה המודעה וכבר חלקים ממנה
נקרעו והיא נראית עלובה ודהויה. שמו מופיע אחרון בין שמות
המשתתפים. הוא מייחס זאת לחוסר החיבה של ראש החוג כלפיו.
הכותרת - "צילום ישראלי" ומתחת - "תערוכת סטודנטים". בדפוס מעט
קטן יותר - "דיאלוג בין שטחי חקלאות לנוף המקיף אותם". נושא
התערוכה שנבחר בהצבעה הוצע על-ידו, הוא בחר נושא שיהווה את
התירוץ שיאפשר לשניהם לבלות זמן יחד בשיטוט ברחבי הארץ. עכשיו
הוא חשב על התמונות שטיולים אלה הניבו ועל כמה שונות היו
יוצאות אותן תמונות אם היה יוצא לצלם אותן לבדו. רק היא יכולה
להבין את מלוא התובנות בכל אחד מהתצלומים, רק היא היתה איתו שם
בזמן שצולמו אותם תצלומים, ולרב, היה לה חלק גדול בהשראה. הוא
הניח לרגליו להוביל אותו להיכן שרצו וכך מצא את עצמו בסוף
הליכה ארוכה ומהורהרת בחדר החושך של מיכה מעביר תצלומים לעתיד
לקערת מים, מנקה אותם ותולה לייבוש. מיכה עומד לידו, נשען על
הקיר, מעשן, מביט בתנועותיו הזריזות והמיומנות בסוג  העבודה
הזה, שותק. לבסוף הוא זה שמחליט לשבור את השתיקה של מיכה
ומתחיל לפרט את דעותיו לגבי שאר הסטודנטים שמשתתפים איתו
בתערוכה ועל עבודותיהם. "בסופו של דבר, מיכה, אתה לא יכול
למצוא שם אפילו עבודה אחת שנעשתה מתוך אהבה או להט יצירה.
בכולן אפשר למצוא חיקוי של הצלחות בטוחות, שגם הן, כמובן,
נחשבות 'הצלחות' בשל הפופוליסטיות שלהן. הצלמים שמשתתפים
בתערוכה מפנים את עדשות המצלמות שלהם כלפי חוץ במקום פנימה".
מיכה הקשיב בסבלנות וחייך. הוא הכיר טוב את הדעות האלה וגם אם
לא היה שותף מלא להן, נתן לו את הבמה להביע אותן בבל פעם. הוא
ממשיך להתעסק בתמונות ועובר ברצף דיבורו לעבודותיו שלו ועונה
לשאלותיו של מיכה אודותן. הוא יודע שמיכה שואל ומתעניין יותר
מבדרך כלל כדי להשכיח אותה ממנו ובמודע הוא משתף עימו פעולה
ומספר לו בפירוט על נסיעותיו לצפון בחיפושים אחר אתרים מתאימים
לצילום (מיכה לא ידע שהיא התלוותה אליו לנסיעות אלה). הוא
ומיכה מכירים עוד מלפני שהתחילו ללמוד יחד. הם אמנם לא חברי
ילדות, משום שהכירו בצבא, אבל דווקא שם ישנם הגורמים שיכולים
להפוך, באופן מופלא לדעתו, זרות מוחלטת לקשר ידידות המתקרב
לכזה שנוצר עוד בימי הגן. לאחר שהשתחררו שניהם מהצבא, פנה כל
אחד מהם לדרכו - מיכה נשאר בעיר, החל ללמוד ובמקביל מצא עבודה
מאלה שנדמה כאילו הן שמורות לסטודנטים בלבד. הוא, לעומת המסלול
הצפוי שבחר מיכה, ניצל את העובדה כי לאחר ששחרורו מהצבא הותר
הכבל האחרון שריסן אותו למקום אחד ויצא למסעות צילום בעולם.
ללא מטרה מוגדרת, הוא ציוות את עצמו לעתים לצוותי מטיילים או
צלמים שפגש בדרך ולעתים עשה את דרכו לבד מאזור לאזור, מדינה
למדינה, מיבשת אל יבשת. לאחר חצי שנה חזר - הוא ומיכה החלו
ללמוד יחד כפי שקבעו עוד לקראת סוף שירותם בצבא. ביום שחזר גם
ראה אותה לראשונה.

את המצלמה הראשונה שלי קיבלתי כשהייתי בן 14.  בהתחלה היא שכבה
בארון ולא התעניינתי בה בכלל. אחרי שאבי מת, מצאתי אותה יום
אחד בארון, עדיין שוכבת שם, וניסיתי לתת לה סיכוי. עם הזמן
התחלתי לשאת אותה איתי לכל מקום. פתאום גיליתי שישנם דברים
שניתן לשמור לתמיד. אירועים ורגעים שאני יכול לוודא שלא
ייעלמו. נכון, אני נשמע כמו פרסומת לסרטי צילום, אבל לפני זה
לא ייחסתי לקופסאות השחורות האלה חשיבות מיוחדת. תמיד שנאתי
לעמוד ולחכות עד שיגיע הפלאש בכל אחת מאותן הצטלמויות
משפחתיות. עוד עניין ששמתי לב אליו היה שמראות העיר המנכרת
והדהויה,  נראו לי דרך העדשה, משום מה, חיים יותר. התחלתי לחפש
כל פיסה ירוקה שמצאתי בתוך העיר ולצלם אותה - עץ על רקע בניין
מגורים, חלקת דשא מוקפת בבתים, כל אלה יצרו תמונות מנחמות של
הנוף העירוני ששנאתי. כך זה התחיל. כלומר, אם את רוצה להאשים
מישהו, זה יהיה מי שקנה לי לראשונה את המצלמה. או את אבי שמת
וגרם לי להתחיל להתעניין בצילום... לא, זה בצחוק. את יודעת
שאני צוחק, כבר עברו מספיק שנים כדי שאוכל להתמודד עם זה
בהומור. את תמיד היית המומה מצורת ההתמודדות הזו למרות שלא
הכרת את אבי בכלל... יותר מכל אני מצטער על כך שלא תראי את
התמונות מכל הטיולים שלנו בארץ בתערוכה. למרות שאני הוא זה
שלחץ על הכפתור, יש לך חלק גדול מאוד ביצירתן. אתמול הלכתי
להציב את התמונות בחלל התצוגה. היה קר בבוקר וראיתי כי אני
מאחר. רצתי לאוניברסיטה ברגל, נתקל בדרך באנשים נוקשים מקור.
כשהגעתי, נכנסתי למבנה הגלריה ומיד החלה לחדור אלי תחושת
המועקה הרגילה הספוגה בקירות האפורים של המבנה הזה. שאר
הסטודנטים כבר היו עסוקים בעבודת ההכנה - היו שקועים בדיונים
עם האוצרת על תכנון פינתם בתערוכה והיו כאלה שהרחיקו ועסקו כבר
בתליית התמונות. אני מפגר בהכנתי על-פני כולם. יש לי צילומים
אשר רק אתמול פותחו וראיתי אותם בפעם הראשונה. פרקתי את התיק
והוצאתי את סדרת הצילומים הטריים. כאן באה להכשיל אותי שוב
תכונת הביקורת שלי המוכרת לך כל-כך - לא היה צילום אחד שהייתי
שבע רצון ממנו לחלוטין. העברתי את התמונות בידי עד שהגעתי בחשש
לצילומי הגליל. מתמונות אלה לא הייתי מרוצה כלל. אני לא מוכן
להתפשר, לא תהיה ברירה אלא לצאת ל'גיחת' צילום נוספת, ובמוקדם,
חשבתי ביאוש. התערוכה הרי נפתחת עוד פחות מחודש. כדי להתאורר
ולהסיט את מחשבותי מבעיות הצילום שלי עצמי, התחלתי להסתובב
בחלל הגלריה להתבונן ולבחון את העבודות שכבר נתלו ואלו שהוחזקו
והועברו במהירות בין ידיים. דבר אחד בטוח - הביקורתיות השנואה
שלי בהחלט יכולה לעודד כאשר אינה מופנית כלפי, אלא כלפי
אחרים...

רק בהתנעה השלישית המנוע מתרצה ומתחיל לפעול, לא בלי רטינה
אמנם (כך דימה לעתים את קול הטרטור המוזר במיוחד של מכונית
הפיז'ו הקטנה והישנה, שצבעה האדום המבריק הוא המאפיין היחיד בה
שכלל לא תואם את גילה), אך בכל זאת הוא לא מאכזב גם הפעם. תא
מטען נפתח במהירות, תיק נזרק, תא מטען נסגר בטריקה, הוא מתישב
במהירות לפני ההגה והמכונית הקטנה והרעשנית יוצאת לדרכה ביום
שבת סגרירי. תמיד הוא מתלוצץ עם מיכה שהוא מחכה ליום בו תבגוד
בו המכונית ותסרב להניע . הוא יצא מהעיר והחל בדרכו צפונה. ככל
שהצפין האפירו העננים עוד ועוד והחשיכו את פנים המכונית. נדמה
היה לו שהדרך נמשכה הפעם יותר מבפעם שעברה. זו הפעם הראשונה
בשנתיים האחרונות שיצא לצלם לבד, לא איתה. התחושה דומה לזו
שהרגיש כששוטט לבדו בעולם. עכשיו, מבוגר בשנתיים לא מצא
בהתבודדות הזו את אותה התרגשות וציפייה כבעבר. על כך פיצה
הנוף, המרחבים הצבעוניים בהם התקדמה מכוניתו כרפסודה קטנה
שמטרתה היחידה להטלטל בין הגלים ולהנות ממרחביו המזמינים של
הים. הוא עצר לצד הכביש בצד שדה שנמשך עד לאופק וניצנים רכים
החלו לנבוט בו בירוק בהיר, כמעט זוהר. מעל, פינו העננים
שאפרוריותם כבר קרבה יותר לשחור, מקום קטן לשמש לשלוח מעט
מקרניה כדי שהניצנים החדשים, שמאז שפרצו מבעד לרגבים הכירו רק
מעטה אפור-שחור מעליהם, ידעו מהם חום ואור. בסמוך, השתרע כפר
על מרגלות גבעה ובתיו האחרונים הגיעו עד לשדה. לאחר שהחנה, יצא
מהמכונית, מצלמתו בידיו כמובן, ונתן לרוח הקרה להעביר בו
צמרמורת - לא של קור, אלא של הכרה בשלמות של מה שראה - שום דבר
נוסף לא נדרש. לא נראה אפילו איש אחד, אך היו שם חיים יותר
מאשר היה יכול למצוא בעיר הצפופה והמלאה בני-אדם. בתנועה
טבעית, כרפלקס, הושיט את ידו אל המצלמה והרים אותה באיטיות, אך
באמצע הדרך, שם לב לתנועה הבלתי רצויה וחשב על דבריה, על
הניתוח ההתנהגותי שעשתה לו תמיד (נשים כל-כך אוהבות לעשות את
זה, האמין) - איך אינו יכול לתת לדבר יפה, רגע מופשט או מוחשי,
לחלוף ולהותיר בו את השפעתו מבלי שיהיה חייב למסגר אותו ולשמור
אותו כתמונה. לאט הוריד את ידו האוחזת במצלמה, הרוח גברה
והשיטה אליו על גביה עלים ירקרקים ועדינים מכוסים בטיפות קטנות
וריח רענן של גשם טרי מהול בניחוח של אדמה רוויה. זו הפעם
השנייה שהחליט לוותר על הזדמנות לצילום.
לאחר כמה שעות של נסיעות, עצירות, חרטות על בחירת האזור,
נסיעות נוספות, וצילום, כשמצלמתו היתה טעונה בתמונות חדשות,
הגליל החל להחשיך ולכן נכנס אל מכוניתו (הוא העדיף שצילומיו
בתערוכה זו יוזנו רק מאור שמש טבעי)  והחל לנסוע דרומה, הביתה.
הכביש הצר התפתל בין ההרים וכפרים קטנים הנחבאים בין פיתוליו
לשלוחות ההר נגלו ונחבאו שוב לסירוגין ואיפשרו לנוסעים בדרך
להציץ לרגע קטן בשגרת חייהם. כשהתקרב לאחד הכפרים, הבחין מרחוק
בשירה מפותלת של אורות צהובים על הכביש הראשי הנכנס ועובר
במרכז הכפר, נראה כאילו הכפר חוגג. הוא התקרב עם מכוניתו לראש
טור המכוניות שחסם לחלוטין את הכניסה, כיבה את המנוע ויצא. הוא
החל להתקרב אל ההמון המגובב, הרועש, מפתל את דרכו בין מכוניות
שמנוען דולק למען האור אך הן מרוקנות מאדם ועגלות מצויידות
בפנסים צבעוניים שחלקן רתומות לסוסים וחמורים (צבעוניים גם הם
בהשראת אור הפנסים) וחלקן לטרקטורים. ככל שקרב למוקד השמחה
גברו הרעש והמוסיקה, תושבי הכפר חייכו אליו בעוברו בינהם, פלטו
אליו משפטים בערבית שמחה שלא הבין. הוא התפלא מאוד על שנוכחותו
הזרה שם לא הפתיעה אף אחד. כשהגיע קרוב מספיק למרכז המעגל כדי
לצפות בהתרחשות, הבחין באדם מחוייך, פניו הביעו אושר מעורר
קנאה והוא נישא על-גבי כתפיים חסונות. ידיו ולמעשה, כל הידיים
שעיניו ראו, נישאו למעלה במחיאות כפיים. הוא ניסה להחלץ משם
בחזרה למכוניתו דרך סבך האנשים והצליח להגיע אליה רק לאחר דקות
ארוכות. הוא יאלץ לפנות אחורה ולנסות לנסוע בדרך אחרת העוקפת
את הכפר החסום. לעתים חיי הכפר שנחשפו דרך אותה הצצה חטופה
שנתאפשרה לעוברים בדרך, כפו את עצמם על אותם עוברים וגבו כך את
מחירם. כשהגיע למכונית הקטנה, היחידה שנותרה חשוכה ודוממת
בכפר, נכנס אליה וניסה להתניע. הוא לא ציפה שהמנוע יגיב בפעמים
הראשונות, אך כשגם בפעם השמינית לא ניכרה כל כוונה לשיתוף
פעולה מצד המנוע הישן הטיח ביאוש את המפתחות על הכסא שלידו,
שילב את ידיו על ההגה וטמן בינהן את ראשו. הוא תקוע. בתוך בליל
קולות השמחה העמומים הנישאים אליו בתוך הרוח הריחנית הבחין
בצליל עדין של עלים לחים נרמסים - צעדים שקטים שקרבו לכוונו.
             

כבר 5 ימים לא הופעתי באוניברסיטה. לא הגעתי לשיעורים וגם לא
לגלריה כדי להמשיך לעבוד על התערוכה. אני מספר לך את זה  לא
כדי להראות לך דוגמה נוספת לספונטניות המופלאה שלי, זו שאת
מכנה 'חוסר יציבות מדאיג', אלא כדי לשתף אותך בחוויה התמוהה
שהביאה לזה. למען האמת, אם הפיז'ו שלי הייתה נתקעת באחד
מהטיולים שעוד עשינו יחד, הסיפור הזה מקבל תפנית שונה לחלוטין
בהשראתך. נכון, לא ציינתי קודם - המכונית שלי נתקעה, בגליל,
בערב. פתאום הופיע לידי אדם מבוגר שזיהה שאני יהודי (כל-כך קל
היה לזהות שאני זר שם?) ופנה אלי בעברית. הוא הבין שנתקעתי
והציע לי עזרה להתניע את המכונית. גם הנסיונות שלו כשלו ולכן
הוא קרא לשני בחורים צעירים ויחד דחפנו את המכונית לצד הכביש.
הוצאתי ממנה את הדברים החשובים: המצלמה כמובן, ותיק קטן.
המבוגר הביט בי (תארי לך איזה הבעה מבולבלת ומיואשת היתה לי
באותו רגע, עוד תכננתי לפתח את התמונות אצל מיכה באותו ערב כדי
להביא אותן למחרת לגלריה) ומיד אמר: "בוא, תישן הלילה אצלנו
ומחר נזמין לך גרר". הייתי נבוך מדי לענות, אז לאחר כמה דקות
של שתיקה הוא הוסיף: "אל תדאג, נתקעת אצלנו בזמן טוב, היום
אנחנו חוגגים!" צחק ומיד הושיט את היד לעבר התיק, לקח אותו
והתחיל ללכת תוך כדי שהוא אומר: "קדימה, נאכיל אותך כמו שצריך,
לא סתם נתקעת פה היום, אללה הביא אותך לחגוג איתנו". נבוך
מהנדיבות ומהכנסת האורחים המפורסמת התחלתי לצעוד בעקבותיו,
משיג את צעדיו הקטנים והמהירים.
רציתי להודות לו אך לא ידעתי איך אני אמור לפנות אליו וכאילו
הוא קרא את מחשבתי אמר פתאום: "אתה יכול לקרוא לי אבו-נעמה.
ככה כולם קוראים לי כאן" וקרץ. הקריצה שלו גרמה להרגיש כילד
קטן שאבד הנגרר אחד מבוגר שמצא אותו ומשרה עליו ביטחון כי ימצא
את הוריו. אבו-נעמה הוביל אותי אל ביתו ושם הראה לי חדר ואמר:
"כאן אתה תישן, אבל עכשיו בוא". הוא לקח אותי חזרה אל מחוץ
לבית. אחד מתושבי הכפר שהיה שבוי שנים רבות שוחרר ברשמיות
דיפלומטית שסוקרה היטב באותו יום. אני כהרגלי, לא הייתי מעודכן
על כך ולא ראיתי את הטקסים החגיגיים במעמד ראש הממשלה עם חזרתו
לארץ. כל הכפר שינה באותו יום את שגרת חייו למען המאורע המשמח
ולרגע הייתי גם אני חלק מהקהילה החוגגת. הספקתי לחטוף איתי את
המצלמה ולצלם.            
     

הוא מתעורר, משפשף את עיניו, מפהק בעייפות, ממצמץ ומנסה להבין
היכן הוא נמצא. הוא מבין, נזכר במה שקרה אתמול, צועד לעבר
החלון ופותח את מסגרות העץ כלפי חוץ. שמש נעימה של חורף חומקת
אל תוך החדר הקטן, מאירה את הקירות החשופים ומלבינה את
אפרוריותם. הוא מביט מהחלון אל מרחבי הגליל הפרושים תחתיו,
שואף אל תוכו את האויר הקריר, אויר השדות החרושים, אויר עלי
הזיתים, אויר האדמה הסלעית. בכולם נוגעת הרוח, לכולם היא
מעניקה ממגעה המרענן. הרוח כאן היא לא כמו בעיר, שם היא קשה
וצורבת בחורף, מוטחת בו מפינות בניינים, קרה וגסה ממש כאופי
בני האדם בעיר. הוא מביט בחקלאים שבשדות בוחנים את גידוליהם,
מתכופפים להביט מקרוב יותר. הדלת נפתחת וקוטעת את מחשבותיו.
אבו-נעמה נכנס. "צח אלנומ! (בוקר טוב, סוף-סוף קמת)  אתה עוד
ישן והחקלאים כבר מהבוקר עובדים בשדה". הוא סימן לו לבוא
בעקבותיו והוליך אותו אל חדר האורחים, במרכזו היה ערוך בנדיבות
שולחן נמוך ועליו פיתות חמות מעלות אדים, לבנה טרייה, בקבוק
שמן זית, קערה גדולה מלאה בעגבניות ומלפפונים ("נקטפו הבוקר
בשדה"), וקערת זיתים בוהקים. מדלת צדדית הגיחה לפתע אשה מבוגרת
עטויה בכיסוי ראש, מחייכת גם היא ונושאת מגש ועליו קנקן תה
מנחושת מרוקעת וכוסות זכוכית קטנות ומעוטרות בעלים ירוקים.
המבוכה על כי אינו מכיר את הנוהגים המקובלים שוב צבעה את לחייו
באדום. אבו-נעמה שהבחין בכך צחק והושיב אותו לידו, ליד השולחן.
מולו התיישבו גם אשתו של אבו-נעמה, אם-האדי ובנו האדי - נער
נמוך בעל פנים עדינות. לאחר שסיימו לאכול לקח אותו אבו-נעמה
לסיור בכפר. הם שוטטו בשבילי הכפר , עברו דרך הכיכר המרכזית שם
הבחין בכרזה מקושטת תלויה על אחד הקירות. הוא לא ידע לקרוא את
הכתוב בה, אך דבר אחר משך את תשומת לבו - הכרזה נתלתה שם, עפ'י
התאריך הכתוב עליה, ודאי לפני יותר משלושה חדשים, אך נראתה
חדשה, כאילו רק אתמול הודבקה שם. הם המשיכו ללכת במורד הרחובות
השטופים במי הגשם לכוון היציאה מהכפר אל השדות. במשך כל הזמן
הזה סיפר לו אבו-נעמה על עברו של הכפר ועל משפחתו שהגיע לכפר
לאחר שכפרם המקורי נהרס.
על כמה קשה היה לו להסתגל למגורים בכפר החדש, איך התגעגעו, הוא
ומשפחתו לביתם הישן, ולא רצו לחיות בשום מקום אחר מלבדו, עד
שהתרגלו לבסוף. הזמן חלף לאיטו והוא כמעט לא הרגיש כיצד השמש
העטויה בעננים נטתה אל מרכז השמיים בעודם הולכים ומשוחחים.
שיחה כה ערה ואמיתית לא חווה זמן רב. רק עם מיכה שהיה חברו
הטוב ביותר דיבר בפתיחות כזו, ואפילו איתה חש נוחות כזו רק
לעתים, והנה הוא מדבר כך עם זר כמעט מוחלט. הוא הביט לאורך כל
הזמן הזה בהליכתו של אבו-נעמה, איך הוא רוכן מדי פעם לאדמה,
מרים בעדינות גבעול שהוכרע אל הקרקע מעצמת הרוח או הגשם, אוסף
עשבי מאכל, מסביר לו אודות טיבם. תמיד העריץ את קשרם של עובדי
הקרקע לאדמתם וכעת חש כי הזדמן לו מזל בלתי רגיל להכיר מקרוב
את הקשר הטבעי המאחד אדם זה עם השדה. השיחה בין השניים סטתה
למעשיות ואגדות עם מפיו של אבו-נעמה. הוא, מצדו בלע סיפורים
אלו כילד קטן כשרקע השדה הלח והצבע העשיר של השמיים המשתקף
בטיפות שעל העלים הנובטים משמשים להם תפאורה. הוא נשם לראשונה
זה זמן רב נשימת רווחה עמוקה.

את יכולה לדמיין את השעה ביום בה השמש מתחילה להעלם, אך עדיין
יש אור? זה פרק זמן קצר מאוד של כמה דקות, בו האור מאבד מעצמתו
אך ברגע הזה בלבד, יש מין חדות נדירה באוויר - הצבעים נעשים
עמוקים יותר וקוי המתאר מתבהרים. זה הזמן האהוב עלי ביום. תמיד
הייתי מנסה לכלוא את הרגע המושלם הזה במצלמה, לא היה יום אחד
שלא הייתי מחכה בחוץ בשעה היעודה, מצלמה ביד, עד ששיאו של הרגע
יגיע אך נראה שהוא נועד אך ורק לראייה בעיניים, ויש לי עשרות
תמונות מאכזבות בבית המאשרות זאת. בימים האחרונים שני מבלה כאן
בכפר עם אבו-נעמה והמשפחה שלו, אני נמצא בדרך-כלל בשדה או במטע
הזיתים בשעה זו של היום (את צריכה לראות את עצי הזית כאן, בני
מאות שנים, חרושי תעלות וחריצים, שורשיהם העצומים מפותלים והם
זוכים לכבוד ומסירות כאילו הם זקני הכפר ובתמורה - מניבים
זיתים שכמותם לא טעמתי). מאז הגעתי לראשונה לכפר ועד עכשיו עבר
כבר שבוע וחצי. שבוע וחצי שאני חי עם משפחה שאיני מכיר, בקרב
כפר שאת תושביו איני מכיר, בתוך עם שאיני מכיר, שבוע וחצי
שהמכונית שלי עדיין עומדת כגלעד בצד הדרך, במקום אליו גררנו
אותה - אבו-נעמה, אני ושני הבחורים שגייס למשימה בלילה הבהיר
ההוא. בימים הראשונים אפילו שכחתי שהיא שם. שכחתי להזמין גרר
כמו שתכננתי ויותר מכך - שכחתי מהתמונות שרציתי לפתח ומהמצלמה.
היית מאמינה? מהיום שהגעתי לכאן לא צילמתי אפילו תמונה אחת.
אלמלא הייתי מוצא לפני יומיים את בתו של אבו-נעמה עומדת במרכז
החדר, ליד מיטתי, מחזיקה את המצלמה, בוחנת אותה מכל צדדיה,
נועצת את עינה בעדשה ובחלונית, מכוונת אותה על עצמים שונים
בחדר - לא הייתי נזכר בה. שמה אשואק וגילה לא יותר מ-18. פניה
הלבנות, היו תחומות במטפחת רקומה ששימשה ככיסוי לשערה. למרות
המטפחת, בלורית מרדנית חמקה מבלי ששמה לב, הציצה בהתרסה מתחת
לכיסוי והוסיפה יופי לפניה. היא נבהלה כשראתה אותי ובהתנצלות
הניחה את המצלמה בעדינות על השולחן. צחקתי. "רוצה שאראה לך איך
מצלמים בה?" שאלתי והיא הביטה בי ללא תגובה. התקרבתי אליה
והראיתי לה היכן עליה להביט. "עכשיו סובבי את הגלגל הזה, את
רואה?" רציתי להתקרב עוד ולהמשיך לפרט, אך היא הורידה
בפתאומיות את המלצמה מפניה, הניחה אותה במהירות על השולחן
ויצאה בבהלה, כשהיא מסדרת את קווצות השיער שחמקו לה מבעד
לכיסוי הראש. הרמתי את המצלמה מהשולחן, הפכתי אותה מספר פעמים,
תקעתי אותה עמוק בתיק ויצאתי החוצה. הסתובבתי כך ברחבי הכפר
במשך שעות ולמדתי להכיר אותו מקרוב. בסוף אותו יום החלטתי
לפרוש מהלימודים. לבינתיים, לא קבעתי לכמה זמן. כל עוד יקבלו
אותי כאן בכפר , אלמד מעט על חייהם של עובדי אדמה, אאסוף כח
והשראה ואז אולי אחזור. מהתערוכה כבר שחכתי. בעוד כמה ימים
אתקשר, אתנצל על ההתראה הקצרה ואבקש לפרוש מהתערוכה. מוזר
שדווקא כאן, במקום אליו הגעתי כדי לצלם איני מוצא בצילום כל
עניין.

הוא מתקשר למיכה. "איפה אתה?!" זועקת השפופרת והוא נאלץ להרחיק
אותה מעט מאזנו. "אתה נורמאלי? נעלמת לשבוע וכולם לחוצים על
התערוכה! מה יהיה איתך? גם ללימודים לא הופעת" ושוב - "אתה לא
נורמאלי!" (ברגעים קשים אוצר המלים של מיכה מדלדל). הוא מנסה
להסביר אך ההסבר יוצא מפיו מגומגם וקטוע - "הפיז'ו - נתקעתי
בגליל... אני מתארח אצל... ו-..." בסופו של דבר הוא מספר את
הסיפור, או לפחות את חלקו, משנה ומרכך אותו מעט ככל שאנחותיו
שהממורמרות של מיכה מתרבות בצד השני. הוא מרגיש כאילו מיכה
מנסה לומר לו בהן - "שוב אתה עושה את זה, שוב אתה לא מצליח
להנהיג את החיים שלך, אלא נותן להם להתגלגל באקראיות". כשהוא
מודיע למיכה על החלטתו החדשה לפרוש מהלימודים משתררת דממה בצד
השני. הוא מוסיף, אולי מתוך נסיון לרצות את מיכה ששתק -
"המכונית התקועה - אני אזמין גרר ואכניס אותה למוסך. אתה יכול
להשתמש בה בתקופה הקרובה". מיכה עדיין שותק ורק נשימות
מאוכזבות מאשרות כי עדיין נמצא מישהו מצידו השני של הקו. "אני
אדאג שהיא תגיע למוסך 'האחים' וברגע שהמנוע יתוקן, אני אודיע
לך ותוכל לקחת אותה". הוא אומר את המשפט האחרון במהירות וסוגר
את הטלפון, לפני שהתגובה מספיקה להגיע. הוא לוקח את מעילו
ויוצא מהבית, מדלג בשבילי הכפר. הוקל לו לאחר שיצא אל אויר
הכפר והמועקה בשל שיחתו עם מיכה החלה להתפוגג עם מגעה הראשון
של הרוח הקרירה על פניו. באויר התפשט ניחוח נעים של עשן מדורה
שעלה מארובות הבתים המוסקים בעץ. הריח הזכיר לו כתמיד את תקופת
הילדות שלו. בדרך פגש אנשים - תושבי הכפר שאת רובם הכיר כבר
ולכן חייך אליהם. תגובותיהם החמות מהלילה הראשון בו הגיע לכפר
שכחו מעט וכעת רק חייכו אליו האנשים בתגובה או הנידו בראשם
כלפיו כמחווה. הוא הגיע אל חלקת המטע של אבו-נעמה אשר כבר עבר
יחד עם האדי מעץ לעץ וסקר אותם בקפידה. "בשנה שעברה היה לנו
יבול הזיתים הפורה ביותר בדור האחרון", ציין בגאווה אבו-נעמה
וקמטיו העמוקים נעו במקביל לשפתיו כשדיבר. "במשך כמה דורות
קיים המטע?" שאל את אבו-נעמה. עיניו הגדולות מטבען של אבו-נעמה
נפערו עוד והוא אמר כמובן מאליו "המטע עובר מאב לבן במשפחה
דורות רבים כל-כך עד שנראה כאילו תמיד היה קיים" וצחק. "עצי
הזית הזקנים האלו הם הלחם והפרנסה שלנו - ח'בז וזיתון מן אחסן
מא יכון (לחם וזיתים הם מהדברים הטובים ביותר שיש)!" הוא עזר
לאבו-נעמה ולהאדי לעלות על  הטרקטור ואז נתלה עליו גם הוא  וכך
נסעו חזרה לכפר. את דרכם לבית עשו ברגל כשהצל המתארך שלהם נוטה
בכוחותיה האחרונים של השמש. הוא מתקשר לגרר ולמוסך, מתאם את
הבאת המכונית, מסדיר את תיקונה מראש ויוצא לפתח הכפר, למקום בו
עומדת עדיין הפיז'ו, דוממת. את דרכו חזרה לתוך הכפר הוא עושה
כאשר הגרר נוסע ומתרחק ממנו ועמו מתרחק גם רעש המנוע שלו
שהפריע לרגע את השלווה המתמשכת.

בוא
אל מפתני. אתה שמעולם לא
חרטת על גזע או חרצת על אבן
בצפורני אביך.
ובנטות השמש,
צללינו המאוגדים יפרדו.

נזכרתי בך אתמול כשראיתי את אשואק עומדת בביתם ומדפדפת בספר
כחול קטן. היא שרה לעצמה כמו שאת היית נוהגת לעשות תמיד כשהיית
קוראת ואני הייתי יושב לידך, מביט בך, מקשיב ומנסה לדלות מתוך
הזמזומים החרישיים-חזקים לחילופין כמה שיותר צלילים ומהם לנסות
לזהות מה את שרה. ואז היית צוחקת ואומרת שלאף עדיין לא היתה
הסבלנות להקדיש לזימזומים שלך כל-כך הרבה תשומת לב. היא עטתה
כיסוי ראש רקום בסגנון מסורתי - שורות שורות של צורות
גיאומטריות צבעוניות על רקע שחור, כמו ריפודו של הכסא המזעזע
שהופעת איתו יום אחד בדירה ואני הרחקתי אותו מהסלון למרפסת
ופעם אחר-פעם הייתי מוצא אותו ניצב בחזרה בסלון וכששאלתי אותך
על כך לא אמרת דבר, רק חייכת ונשקת לי על האף והתרגיל הקטן הזה
שלך עבד - מאז הכסא לא זז יותר למרפסת הקטנה.  המטפחת ודאי
עברה בירושה דורות רבים והיא היתה מונחת על ערפה ברכות ובזמן
שעצרה מדפדופיה המהירים לרגע וקראה, עלה חיוך מרוצה על שפתיה
כמו החיוך שהיה לך כשהיית ישנה. וכשהיית ישנה הייתי מנצל זאת
כדי להתגנב אליך ולצלם אותך מקרוב-קרוב, את שערך הנופל על עורך
והצל שהוא מטיל, את עינייך העצומות, עד שפעם שכחתי לכבות את
הפלאש ואת התעוררת וכעסת ולא הרשית לי לצלם אותך עוד. וכשהייתי
מושיט את ידי אל המצלמה היית נועצת בי מבט קר ופעמים אפילו
היית מגדילה לעשות ומחביאה לי את המצלמה ומקווה כי כך גם תעלם
תשוקתי לצילום ואני הייתי יודע זאת ולא הייתי כועס אלא לוקח
אותך בידי, מושיב אותך לצידי על הספה, פותח ספר צילומים ויחד
היינו מביטים על התמונות ואני מסביר לך על הצלמים שצילומיהם
הופיעו שם וכיצד הם קידמו את האמנות הזו והאמנות בכלל ואיך
המציאות שמבעד לעדשה אינה בריחה, אלא להיפך - התמודדות ישירה
יותר עם המציאות, למרות שלא האמנתי כך לחלוטין וקצת הסכמתי
איתך. מדי פעם היא הסיטה בידה, תוך כדי קריאה, תלתל אל מאחורי
אזנה וכיסתה אותו טוב-טוב במטפחת בטבעיות ועל אצבעה פלסטר קטן,
שקוף, שריד לאחר הצהריים של אתמול בו הצטרפתי למשפחת אבו-נעמה
לשתיית קפה. מאז ברחה מחדרי כשניסיתי ללמד אותה אודות המצלמה
היא היתה מתחמקת ממני, משפילה את מבטה ונעלמת. ואתמול
אחר-הצהריים, בזמן שמזגה קפה בכל כוסות החרס הקטנות והלבנות,
כשישבנו כולנו סביב השולחן הנמוך, שוב לא הביטה בי וכשהגישה לי
את הכוס המלאה עד שפתה, בעוד שאר בני הבית החזיקו בידם את
ספליהם המלאים עד חציים, מביטים בי בהבנה משותפת שהייתה ועדיין
סמויה מעיני, נתקל המגש בשולחן והקפה החם נשפך על ידה.
ואבו-נעמה לא נתן לי לעזור בניקוי או באסיפת שברי החרס כפי שלא
ניתן לי להגיש את הקפה לעצמי או לאחרים ואם-האדי פלטה אמרות
ממורמרות בערבית בזמן שניקתה את ידה של בתה בעוד אבו-נעמה ניסה
לפייס אותה בדיבורו הרך. לרגע דימיתי אותה עומדת שם, ליד
הספרים, שקועה בקריאה, ללא מטפחתה עם שיער כהה כשלך והוא גולש
על גבה או אסוף בסיכה בצורה האופיינית רק לך, כפי שאספת אותו
גם בערב בו החלטת שנמאס לך מהמצב הזה, ש'די', והתרחקת ממני
באותו כביש רטוב, עמוס עלים רטובים גם הם. היה לי זמן רב
להתמקד בשערך ההולך ומתרחק אל מרחק בו כבר לא הייתי יכול
להבחין בך בבירור כאילו בחרת שזה יהיה המראה האחרון שאני
והמצלמה, שהיה לה חלק נכבד ב'נמאסות' הזאת שלך ושהתנדנדה נכלמת
על כתפי, נזכור ממך. היא הניחה את הספר על המדף, לא החזירה
אותו למקומו ויצאה. ואני התקרבתי ובחנתי את העטיפה הכחולה
המחוספסת שאותיות זהובות בערבית מודפסות עליה. פתחתי אותו
ודפדפתי. זה היה ספר שירים ישן שלצד שיריו הופיע תרגומם
לאנגלית. סימניית בד אדומה היתה מונחת בין הדפים, קראתי את
השיר במקום בו היתה קבועה הסימנייה, קראתי מספר שירים נוספים,
סגרתי את הספר והכנסתי אותו לכיסי.            

הוא מתקשר אל מיכה. מאז דיווח לו מיכה כי לקח את המכונית
מהמוסך והוא כבר נוהג בה לא שמע ממנו. הוא מחכה בזמן שצלילים
קטועים וזהים בקצבם מרמזים כי הטלפון בצד השני מצלצל. הצלילים
נמשכים עוד ועוד מה שמראה כי אף אחד שם לא טורח לענות. הוא
מנתק. לאחר שעה מנסה שוב וגם הפעם לא נענה. במהלך היום הוא
מנסה עוד ארבע פעמים להתקשר אך עדיין אין תשובה. הניתוק הה לא
אופייני למיכה, אלא לו. אולי כך מיכה מנסה להוכיח אותו? הוא
יוצא לסיבוב רגלי מהיר בכפר כדי לחשוב. ריח גזרי העץ הבוערים
בתנורים שעלה באוויר גם הפעם אך היה חריף מדי והוא מרגיש כאילו
ענן עשן חונק אותו. הוא פונה לכוון אחר, מעלה מתוך הרגל את
צווארון המעיל שלו כדי להגן על פניו מהרוח, אך היא חותכת
וחודרת דרכו. שכנו של אבו-נעמה שהיה יושב תמיד בחצר ביתו
המוצלת ב'ערישה' (סככת גפן) ומחייך אליו בעברו, נאבק בכסא
הנדנדה החורק שלו, עליו היה יושב, כדי להכניסו הביתה דרך הדלת
הצרה ממידותיו של הכסא. כל זאת תוך נסיון לא מוצלח להגן על
פניו מגרגירי חול ועלים שתקפו אותו בעזרתה של הרוח העזה. לרגע
הוא עומד ומביט בשכן בפעולתו ואז קורא לו ומציע עזרה. השכן
מרים את מבטו אליו ואז מפנה אותו ממנו חזרה לכסא וממשיך לרטון
בנסיונותיו. גם בעל המכולת שרץ לכוונו במורד הרחוב, סוגר את
מעילו בידיו כדי להסתתר מהרוח, לא מגיב כאשר נתקל בו וחולף על
פניו באדישות. הרוח מתחזקת והוא מחליט לחזור לבית. למחרת הוא
מתקשר לאחותו של מיכה לאחר שחיפושים קדחתניים בתיקו העלו פנקס
טלפונים ישן. הוא חושש שלא תכיר אותו ('אני חבר טוב של מיכה
מהצבא' הוא מתכנן את משפטו הראשון) אך היא מזהה אותו מייד. הוא
שואל על מיכה ומהתשובה המהירה המבולבלת הוא מצליח לחלץ רק מלים
ברורות בודדות - מכונית ישנה; תאונה; הוא משתתק, לא יודע מה
לחשוב - הפיז'ו הישנה שלו בגדה שוב. (הפיז'ו ש ל ו ). רגשי אשם
מחלחלים אליו לאט ובקושי הוא מצליח לשאול מה מצבו. גם כאן
התשובה נורתה ממנה בקצב לא אחיד לאחר היסוס קל. הוא רושם את שם
בית החולים ומספר החדר בתנועות אוטומטיות. הוא מניח את השפופרת
וממהר לחדר בו ישן, אוסף את חפציו לתיק, קורא תוך כדי כך
לאבו-נעמה אך לא זוכה לתגובה. הוא יוצא מהבית ומוצא את המשפחה
כולה מסדרת ערימת בולי עץ שהתגלגלו מהרוח. הוא מבולבל, לא יודע
איך לסיים במהירות את תקופת האירוח שלו אצלם - איך יודה להם?
מה יאמר? הוא מספר בקצרה כי עליו להסתלק. אבו-נעמה מציע לקחת
אותו בטרקטור לכביש הראשי ומשם ייקח אוטובוס ("הם עוברים כל
חצי שעה"). הוא עוזר לאבו-נעמה לעלות והם מתרחקים מהכפר
ומתקרבים אל הכביש הרועש ממכוניות מהירות. הוא מתפלא על
הרשמיות בה אבו-נעמה נפרד ממנו. כל-כך שונה מהחמימות בה קיבל
אותו. הוא מנסה לומר משהו אך רעש המכוניות הנוסעות מקשה על
השמיעה והוא מוצא את עצמו אומר תערובת של אמרות שחוקות - "אני
לעולם לא אשכח-" "תודה מקרב-" "אם אי-פעם-" הוא מוותר ועוזר
לאבו-נעמה לעלות שוב על הטרקטור. הם מתרחקים זה מזה, לאחר
צעידה כל כמה מטרים לעבר תחנת האוטובוס הוא מביט שוב לעבר
הכפר. דמותו של אבו-נעמה כבר נטמעה באפלולית המתפשטת ורק קול
מנוע הטרקטור היציב נשמע מרחוק. דרך העפר בה נסעו כדי להגיע
לכביש נמתחה למרחק והתעקלה מאחורי עץ שעליו הצהובים מיובש עוד
נצמדו אליו ללא כוונה לנשור. הוא הביט אל עבר ביתו בשבועות
האחרונים. "בית?" חשב, אמנם הוא כפה את עצמו על משפחה זרה, אך
הוא הרגיש שם בבית כפי שלא הרגיש בשום מקום אחר. כעת הוא נאלץ
לחזור 'הביתה'.  
אל בית החולים הוא מגיע ישר מתחנת האוטובוס המרכזית. הוא עולה
אל החדר שאת מספרו רשם. בחוץ אביו של מיכה יושב על ספסל המתנה
מכוסה בעיתונים ישנים, חיוור מחוסר שינה. ואחותו עומדת רחוק
יותר, מול רופא גבוה ממנה עד כדי כך שהוא מרכין את ראשו בדברו
אליה וידיו מדפדפות בתיק רפואי. נראה לו כאילו הרכנת ראשו של
הרופא נעשית מתוך כבוד ולא משום פער הגבהים בינם. אחות או
רופאה יוצאת מהחדר, הוא לא מצליח לזהות בגלל המרחק ואחותו של
מיכה מפנה לה מקום. הרופא סוגר את התיק בדברו אליה ומשלב את
ידיו סביבו. כתפיה רועדות. הוא מפנה את מבטו אחורה, מסתובב
ויוצא מבית החולים אל הרחוב. הוא משוטט ללא מטרה ולאחר כמה
דקות מתחיל לרוץ במשך זמן רב עד שעוצר, נשען על עץ כדי להסדיר
את נשימתו הכבדה מהריצה. לפתע הוא מכניס את ידו אל התיק שעוד
איתו ומוציא ממנו את המצלמה שלו. הוא מכוון את העדשה כלפי
ענפיו של העץ ומצלם. הוא מגלה שוב שלאחר הלחיצה הראשונה, היתר
באות בקלות בזו אחר זו.