בית ספר למחשבות רעות

אני אראה להן מה זה!, לכל אחת ואחת מהן. בשעמום הן תוקפות אותי
עם הרוע הטהור והמזוקק שלהן. בועטות בי, משפילות אותי ובסוף
מחייכות, חיוך מהלב.
אך לא עוד!. גם למחשבות הרעות , כמה מרירות ועצובות שלא יהיו ,
טוב בעולם הזה, אחרת כבר מזמן היו מתאבדות.
ההנאה שלהן שאובה מלהציק לי , אך מה אם אני כבר לא אהיה
קיים?!.
מחשבה זו סימנה את תחילת התהוותו של בית הספר למחשבות רעות .
סדרת חינוך אני אעביר אותן!. הושבתי אותן אחת אחת בכסא ואמרתי
בטון אדיש "אנחנו חיים ביחד או שתתחילו להרגיע או שאני קופץ
ממגדל שלום"
הם היו בהלם ואחרי מלמולים קצרים האחת עם השניה, ישבו כמו טטלה
והקשיבו למורה, לי.
כעבור שבוע רובם כבר היו מחונכים . המחשבה הרעה "אתה אפס"
השתדלה מאד והחלה לשדר "אתה דווקא די סביר". אפילו המחשבה הרעה
"תתאבד כבר" התאמצה והגיעה עד ל "החיים יפים". כעבור שבועיים
הבנתי שהצלחתי.
הייתי עצוב סתם, בלי בסיס, עצוב בניוטרל.  הייתה זו תקופה
נהדרת.
נהניתי לקום כל בוקר ולהביט בפניהם של המחשבות הרעות עם
החיוכים המאולצים שלהן. גם המחשבה הרעה "אני לא רואה סיבה
לשמוח" חייכה וזה פשוט הרג אותה מבפנים , אני בטוח.
המורדת היחידה הייתה מחשבת "אין לך סיכוי" אך אחרי שהטלתי עונש
קולקטיבי היא התיישרה עם הקבוצה.
שניה לפני שכל המחשבות הרעות מתו, עקב גוויעה איטית של השתקה
מאולצת , נשמע צלצול פעמון.
החיוך המרושע החליף אט אט את המאולץ והן החלו לקום לעברי.
זה התחיל בקטן "אתה בן אדם שלילי" והמשיך בגדול "אף אחד לא
אוהב אותך"
ואז אלפי מהלומות קטנות וגדולות כשהחותם היה ה "תתאבד כבר!"
המוכר.
המחשבה האחרונה שחלפה במוחי במרומי מגדל שלום הייתה "טיפש בכל
בית ספר יש גם הפסקה!".