האישה החיננית בטלוויזיה חייכה אליי. כמה שהיא יפה ככה, עם
השיער אסוף. מישהו שם בהפקה צריך לשים לב לזה, להקפיד שהיא
תאסוף אותו בכל מהדורה. היא הרבה יותר ייצוגית ככה.
האישה החוותה בידה לעבר המסך הכחול שמאחוריה בעודה מדברת. מה
שנראה על צג הטלוויזיה היה בעצם התחזית לשבוע הקרוב, אבל אני
ידעתי שזה רק מסך כחול וחייכתי אליה בחזרה. בטח נורא משעשע
לעמוד ככה ולהצביע על עננים בלתי נראים.

בתחילת שבוע שעבר היא הייתה הרבה יותר נלהבת, אני מציינת
לעצמי, כשדיווחה ביום ראשון על הגשם שסוף סוף מגיע להרוות את
צימאון ארצנו ולהפריח את השממה. אני זוכרת את הגשם הזה במיוחד,
גם אני הייתי רוויה בו. והייתי רוויה גם בדברים אחרים, ולכן לא
היה אכפת לי שנרטבתי. רק רציתי לראות אותו ולדעת שהוא שם. כל
יום מחדש, חיבוק ונשיקה ובוקר טוב, והולכים לשבת במחששה מאחורי
בצפר. נפגשים שוב בהפסקה של 10 וחוזרים לשבת במחששה, לדבר על
החיים. גם כשיורד גשם ורטוב ואין איפה לשבת במחששה מרוב
פילטרים זרוקים. כך כל יום מחדש. לא הכרתי דבר אחר, חוץ ממנו.
לא רציתי דבר אחר, חוץ מלהיות איתו.

ביום שלישי בשבוע שעבר התלהבותה כבר הלכה ופחתה, והיא לא
התייחסה לסופות הרעמים והברקים שהתחוללו במידת החשיבות הראויה
להם. הבלגן חוגג, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, ואת מה? מציינת את
זה כעוד שיטפון, והולכת הביתה? לחזאים היום אין מספיק כבוד
למקצוע.

יום שלישי היה היום שבו סיפרתי לו הכל. סיפרתי לו על האלכוהול
והחתכים וההתאבדות על רקע הברקים שטענו את האוויר בכל כך הרבה
חשמל, חשמל שבסופו של דבר פרקנו אחד בתוך השנייה. כשהוא נגע בי
הרעמים כאילו נעלמו, והגשם הכבד הפך למוזיקת רקע שקטה. המגע
שלו היה חזק יותר מברד, סוחף יותר מהוריקן, יפה יותר משלג.
ואני טבעתי בו כמו באוקיאנוס.

יום חמישי הוא היום של החליפה הכחולה, שמחמיאה לה מאוד. היא
דיווחה בחוסר חשק על התגברות הסופות בצפון הארץ, ועל השיטפונות
הקשים שהותירו אנשים רבים מחוסרי בית.
ואני הקמתי התיישבות, התנחלות של ממש, במשבצת שלי. הנישה הקטנה
של הידידה הטובה. זה היה כיף, נכון? כיף חסר משמעות. את לא
מרגישה משהו כלפיי, נכון? רק זה חסר לי. שהחברה שלי תשמע. את
יודעת שאני אוהב אותך, אבל לא ככה. אבל היה כיף, נכון?
היה טוב.
ובעיניים שלו היה מבט אחר, מבט שראיתי אחר כך שוב בחלומותיי
ולפעמים גם במציאות, אבל רק לרגעים קצרים וחמקניים. מבט שאמר
ולא אמר, אמר המון אבל שתק.
יש לו שם משהו כלפיי. אני יודעת. אבל בזמן שחלף הוא התרכז
באהבתו אליה, וחנק את הרגש כלפיי, שרק החל בוודאי ללבלב. אני
ניסיתי לעשות הפלה לרגש שלי, לחתוך אותו ממני. אבל הניתוח
נכשל. בייאושי טיפחתי את הרגש שלי, השקיתי אותו מי גשמים
צוננים ונתתי לו לצמוח. טיפשה שכמוך. ידעת שהוא רוצה לשכוח
אותך, אז הלכת והתאהבת בו.

סוף השבוע האחרון היה מהמוזרים ביותר שחוותה ארצנו מבחינת מזג
האוויר, אני זוכרת שהיא ציינה בנינוחות בסוף מהדורת השבת. מטר
עדין של גשם שהתחלף בסופה, שנרגעה ולאחר מכן התחלפה במטחי ברד
ארעיים וגשמים שוטפים. אני התנדנדתי בסוף השבוע הזה בין קבלה
לדיכאון, בין השלמה להכחשה, בין אהבה לשנאה יוקדת. בין טירוף
לבכי שקט.
כשהגשם פסק לבסוף והוא התקשר, הבנתי כמה אני אוהבת אותו. אך לא
הצלחתי להגיע להחלטה האם לספר לו, שהרי עדיף מאוחר מאשר לעולם
לא, או לקבל את עובדת מישהי אחרת מרכז חייו.

ועכשיו מתחיל שבוע חדש, עם שמלת מיני קצרה ושיער אסוף במהדורת
הערב של הערוץ השני.
ממטרים קצרים בכל חלקי הארץ, השיטפונות פסקו כמעט לחלוטין ופרט
לגשמים בשעות הלילה נראה שהחורף לוקח הפסקה מאיתנו. הסערה
פסקה, או שאולי היא רק מתחבאת.
קחו את המשפחה וצאו לטייל עוד היום, כי מי יודע אם שבת הבאה לא
תהיה גשומה אף יותר -

או מתי ייפול עלינו המבול הבא.