עבר כבר נצח ונראה שלא עברה לה אפילו דקה.
עדיין יושבת בחצי ישיבה-שכיבה מסורתית ושומעת את המכשפות עד
דמעות.
"את בת עשרים ואחת", אומרים לי שוב ושוב, כאילו צמד הספרות
האלו הוא מה שאמור להנחות לי את העתיד.
"ההבדל היחידי", אני מנסה להסביר בשפתיים צורבות, "שאני שותה
ישר מהבקבוק", ומנסה לקרב את המצית לסיגריה, או שזה להפך,
העולם הגיוני הרבה יותר שאתה שיכור.
ואני שרה בקול רם, צורחת את מילות ילדותי לתוך הקירות השותקים,
אולי אני אצליח להזיז קירות, הרים, אני אצליח לעשות, אני
יודעת.
ממשיכה להקשיב לפינק פלויד במערכת הסדוקה בדיוק כמו אז, שותה
ישר מהבקבוק, עוצמת עיניים בקטעים הקשים באמת ומוצאת לי
פירושים משלי, כמו תמיד.
"את בת עשרים ואחת", אתם אומרים, ואני מנסה שלא לשמוע.
"ההבדל היחידי", אני קובעת, "שאז עוד ידעתי לאהוב באמת".
כמו אז, כמו תמיד, אני שומעת את המוזיקה שלי, מעשנת יותר מדי
ושותה אלכוהול זול שנודף ממני תמיד בריח שלא יורד גם בכביסה.
והריח שלך דבוק אלי כאילו היה שם תמיד, נוטף מבגדי ושערי כאילו
תמיד היית כאן, שנינו יודעים שזה לא נכון.
"עוד פליטת רוקנ'רול שמחפשת את עצמה בעולם, נו, ממש מקורי",
מסננים לעברי, מתעלמת, כמו אז, כמו תמיד.
עדיין שונאת את עצמי, כמו אז, כמו תמיד, כאילו כלום לא השתנה,
עדיין כותבת נונסטופ ומעשת בשרשרת ומחפשת הזדהות מכל כיוון.
"את בת עשרים ואחת", אומרים לי שוב ושוב, כאילו צמד הספרות
האלו הוא מה שאמור להנחות לי את העתיד.
"ההבדל היחידי", אני מתעקשת, "שעברו חמש שנים".
עבר כבר נצח ונראה שלא עברה לה אפילו דקה.
כמו אז, כמו תמיד.