מאבק הפטמה בשפה הרפה,
ובלשון היונקת,
הסתיים בתיקו צמוד.
לכאן ולכאן נטתה לשון המאזניים,
נדה מעלה ומטה,
מענגת.

לפתע מקשיחה הפטמה עמדתה,
מחספסת דרישותיה,
'המצוצות', נאמר בשפה עדינה.

ומנגד,
רוטן העולל ועומד על המקח,
יקבל הכל,
כאן ועכשיו,
או ינעץ את השיניים שאין לא,
בבשר המתכווץ בחשש.

נכנעה הפטמה בפני היצר האימהי,
נפרצו מאגרי השד הסכורים,
ונקטר החלב המתוק והמזין,
זרם סמיך ולבנוני בגרונו של העולל,
מחייה אותו,
מאפשר לו לגדול,
ולזקוף קומה.

כיצד תסרב אימא לילד.
הרי מכיר הוא אותה,
מבפנים.

הוא,
אלוהים,
ועוד כמה גברים מבושמים קלות.