מעולם לא הייתי טובה בציור, תסלח לי. אני פשוט רוצה להראות לך
משהו. מוציאה מהתיק מחברת חשבון חומה, מעלה עובש, הכריכה מריחה
בניחוח של כיתה כלשהי. מחברת משובצת במחלות הנפש הקטנות שלי.
חוצה זוית מפלח את ליבי לשני חצאים. אני מנסה לצייר משולש,
זויות, איפה הבסיס, איפה הראש? רגע, אני מתבלבלת.
צמודים. זהו. זויות צמודות אנחנו- משלימים אחד את השני למאה
שמונים מעלות. ביחד קו אחד, מאוזן. איך זה בתור הוכחה מתמטית
לזה שנועדנו להיות ביחד? לא?
מחיקות, מתחרטת. תן לי לנסות להסביר לך שוב.

מציירת מעגלים.
עשינו צעדים גדולים ביחד, תמיד רודפים אחד את השני, אתה מבין,
המעגל הוא אינסופי, ואנחנו תמיד עליו, שתי נקודות קטנות על
היקפו. מחפשות את הרדיוס רק כדי להבין כמה אנחנו רחוקים
מהמרכז, כמה אנחנו מפספסים את הנקודה האמיתית. כן, ניסינו
לעבור למעגלים אחרים, הם מסתובבים בכיוונים שונים לגמרי. אבל
נשארנו אותן שתי נקודות קטנות התקועות באותו מעגל. מעגל מרושע,
שאף אחד מאיתנו לא מצליח לצאת ממנו, אז אולי נפסיק לנסות? אתה
לא משתכנע...
חשבת על מעגל אחר? אתה צוחק, ומספר לי שחשבת על המעגלים
המושלמים מסביב לשדיים שלי. 360 מעלות אתה משרטט בידייך.  
אני מאבדת עשתונות, בלי דמעות. אני מרגיעה את עצמי, אתה לא
שומע...להתמקד במספרים, בלי רגשות מיותרים. נשימה עמוקה, אני
פונה שוב אליך.
אני לא מורה מנוסה, תן לי רק עוד שניה. גיאומטריה זה לא הצד
החזק שלי אתה יודע. מה אתה צוחק?!אני מצחיקה אותך? זכרונות
ישנים עולים. פתקים שהייתי כותבת לך על דפים משובצים מקומטים.
אתה זוכר? תצחק. החיוך העקום שלי הוא לא משמחה.
עזוב שניה את הציצי שלי ותקשיב.

דף חדש.  
מהתחלה. איך הכול התחיל... אוף. אף פעם לא האמנתי שהמערכת
יחסים שלנו תהפוך למערכת משוואות. כל כך מסודרת, צפויה. בלי
נעלמים, שברים של רגשות... אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי
לכודה בתוך משולש. משולש שווה צלעות. משולש אהבה כואב. אני
מצטערת, אני מצטערת שאני מעלה את זה. אני יודעת כמה קשה שוב
לשמוע, כואב בריבוע. כן אני יודעת, אני פשוט חייבת שתבין כמה
אני מצטערת. לא רגע, אל-אל תלך לפני שאני שוב מתנצלת.

אני לא מאמינה שלאהבה שלנו יש צורה, הרי היא כל כך עקומה. אבל
אתה, מתמטיקאי שלי, כל כך הגיוני תמיד, הייתי חייבת לנסות את
קול ההגיון רק פעם אחת ולהראות לך, אולי ככה תבין כמה אני
עדיין אוהבת, אולי תאמין לי שוב, הכול תלוי מאיזה זוית תסתכל,
תסתכל עלי.
אני לא מדוייקת, לא עקבית. לא קורצתי ממספרים כמוך. אני כל כך
קטנה, קטנה מאפס. שלילית. אני בכלל מרגישה כמו יתר, מיותרת בכל
ה... אה, אז המשולש... לא הוא לא שווה צלעות. אני טעיתי! אמרתי
לך שאני גרועה בראיה המרחבית של המצב. אני צריכה שתגיד לי מה
אני רואה, למרות שאני כבר לא ילדה קטנה. אני לא מתביישת להגיד
לך יותר. אני צריכה אותך ואנחנו המתאימים.
אנחנו שני משולשים חופפים.
אתה לא רואה? הנה, אפילו השתמשתי בשני צבעים שונים כדי שתראה
כמה יפה אנחנו חופפים.

הלכת. השארת אותי עם ציור מסכן של שני קוים. אמרת שהם מקבילים,
וכמוהם אנחנו הולכים אחד ליד השני כבר שנים- אבל לעולם לא
ניפגש. לא נתראה יותר לעולם.
אני שונאת גיאומטריה.