עמדתי על הקצה
גם במוחי וגם בגופי
החיים זורמים מול עיני
כל מה שאי פעם הרגשתי
חוויתי או עשיתי
כמו סרט בהילוך מהיר
ככה החיים עברו עלי
ללא מטרה ברורה וללא
הגיון
לא נותר הרבה מה לשאוף
או לעשות
המכתב כתוב ומוצמד לחזי
כתבתי אותו שלא יתבלבלו
או ינסו להבין למה זה קרה
אם מישהו ישאל זאת באמת
על שפת התהום אני עומד
לא יודע מה לעשות האם
לקחת את הצעד קדימה?
הרוח זורמת סביבי ושורקת
כמו לוחשת את שמי
מנסה להוריד אותי בבטחה
הגשם של החורף מלטף את גופי
לא ניסיתי לגונן עליו, איזו מטרה
זה ישמש?
הליטוף של המים מרגיע
כחיבוקה של אם או אהובה
אי שם בוערת אש מחממת
כמו מנסה לנחם או שזה
רק תעתוע הדימיון, מוחי
המסרב לקחת את הצעד
מנסה לשכנע אך נכשל
ופתאום הבטון כמו נינעל על רגלי
מכביד אותי מלעשות את הצעד
האם היסודות קשרו כנגדי?
או שהם חושפים עצמם לנוכח
האפשרות של בזבוז חיים יקרים?
השנים שעברו וחלפו מאחורי כמו
מסך התיאטרון, ניתן לראות רק צללים
אבל כאן על סף המוות המסך עולה
וכל חיי נשפכים החוצה מיצבים רגלי
ואז הצעד בוצע
אחורה להתרחק מהקצה
ונכנסתי חזרה לביתי והמכתב נזרק
לפח באלפי רסיסים
ובליבי אמרתי
הבטתי לתהום הנשייה ולא מצמצתי
עמדתי בגאון והשליטה הייתה שלי
חיי עכשיו שלווים ואני מחכה למפגש הבא
בין אם בעוד יום או חמישים שנה
אני השלמתי עם חיי בעבר וכעת
העתיד פרוש לפני בלי גבולות
ובלי מחסומים
כמה יכולים לומר זאת שהם לא מצמצו
בפתח התהום וחזרו ממנה? |
