הייתי בדרכי לצחצח את שיני לפני שינה.
שם פגשתי בעצמי ליד הכיור.
ערב טוב, טענתי.
אולם, עצמי בחר שלא להגיב.
כנראה שהיה עסוק בעצמו,
לאחרונה הוא עושה את זה די הרבה.
כה עסוק עד כי אינו שומע,
את הגיגי נפשו גואים,
וקולחים בחוסר שקט.

המתנתי קמעה,
הרי המטרה הראשונית הייתה לשמור
על היגיינת הפה.
אולם נראה כי הוא שקוע בעצמו כל כך,
עד כי אינו מבחין בי,
וכי אינו מתכוון לפנות את הדרך
לחיים יותר היגייניים.

אז פניתי על עקבי,
והשתרעתי על יצועי כזונה מותשת,
לאחר יום של מעשים שאין הפה אמון על דבריהם.
שיני נותרו סרוחות,
וגם את שיניו אני כמעט ובטוח שלא צחצח.
סתם עמד ובהה בפניו החוורות ומעוטרות הזיפים,
מעל לכיור החרסינה,
מתחת לנורת הלהט הקדורנית,
ומול המראה הנאכלת בלחות היום,
ובחשכת הליל,
סתם עמד ובהה עצמו,
ועצמו בהה בו בחזרה.

כך חזר המקרה,
בכל בוקר, ערב וצהרים.
שבהם חשקה הנפש לצחצח את השיניים,
לטחון את השנהב האנושי עד דק,
דחף ניקיון שהפך לנקעון,
בעוד הצוואר מתגמש מאחורי גבו של עצמי,
בניסיון שסיכוייו קלושים,
לקלוט בבואת מראה בלתי גלוחה,
ומים זורמים, מברשת ומשחה.

ומחוסר ברירה,
רקבו שיני וחיוכי עקם.
וזו לי אינה הפעם הראשונה,
ששערי אינו סרוק,
ואינני מגולח.