יש פה מוסר השכל, תבינו אותו לבד. הכי חשוב שתקראו.

בחטיבת הביניים הכרתי ילד, הוא היה "עגול". זה היה נראה כאילו
הוא מאוהב בי. כל שיעור ספרות הוא הסתכל עליי כל הזמן בעיניים
מפחידות, מתבוננות כאלו. חשבתי אולי הוא ישן, אני לא יודע, אבל
זה היה מפחיד.

אחרי השיעור ניגשתי לדבר איתו, שאלתי אותו איך קוראים לו. זה
נראה כאילו התגשם החלום שלו. אני לא יודע למה, אני סתם בן אדם
פשוט. שאלתי אותו איך קוראים לו והוא פשוט ברק משמחה. הוא אמר
לי שקוראים לו דוד ושהוא גר ברחוב שלי, ושאולי אני אבוא אליו
היום.

ריחמתי עליו, אז באתי. שוב, כשדפקתי בדלת היה לו את המבט הזה,
כאילו הוא מאוהב בי. העיניים שלו ברקו. שאלתי אותו אם אפשר
להיכנס והוצאתי אותו מהחלום המוזר שרץ לו בראש. כמובן שהוא ענה
לי בחיוב ונכנסתי.

הוא אמר לי שהוא בדיוק עבר מחיפה לפה, כי אנשים לא אהבו אותו
שם, וגם כי ההורים שלו קיבלו פה עבודה. אמרתי לו שלא ידאג, שפה
הכול יהיה בסדר.

מיום ליום זה רק נראה כאילו בא לו לזיין אותי או משהו כזה, זה
היה מוזר. בכל מקרה, מאותו היום שבאתי אליו הביתה הוא נדבק
אליי כל הזמן. פשוט כל הזמן. נראה כאילו התחביב שלו זה לנדנד
לי ולדבר שטויות. אמרתי לו "שתוק שמן."

יום אחד הלכנו לסופר וקנינו ביסלי. כשהגענו לקופה הקופאית קרצה
לי ועד היום לא הבנתי למה. אחרי הכול הייתי בן 13. כשיצאנו דוד
אמר לי "אתה חושב שהיא מחורמנת עלייך?" אמרתי לו "שתוק שמן."
אף פעם לא נראה כאילו הוא נעלב, ונורא אהבתי להשתיק אותו.

אחרי זה גדלנו ביחד, הוא עדיין נשאר שמן, אני הפכתי להיות גבוה
ושרירי, יותר ממה שציפיתי. אחרי הכול, אני לא עושה ספורט, אני
לא מתאמן. אז הפכנו פתאום להיות בני 16, בלי ששמתי לב. הלכנו
לאיזה מועדון מעאפן שהוא אמר שהוא רוצה לבדוק והסכמתי. הוא
ניגש לדבר עם בחורה שדווקא הייתה חמודה. היא דיברה איתו וצפיתי
מרחוק. החלטתי לגשת והתפרצתי לשיחה. הוא אמר "זה סער,"
וחייכתי, הבחורה גם החזירה לי חיוך. אמרתי לו "שתוק שמן"
והדפתי אותו הצידה. באותו היום זיינתי אותה והשארתי אותו בלי
בחורה. לא היה לי אכפת, וכנראה שגם לו.

המשכנו לגדול והגענו לצבא. דווקא כשחשבתי שאני אוכל להתחמק
ממנו סוף סוף. כשהלכנו לבקו"ם הוא אמר לי "נכון שזה מגניב אם
נהיה ביחד?" אמרתי לו "שתוק שמן." עם הגודל שלך יגייסו אותך
לשיריון ותשרת כטנק מרכבה," וקיוויתי שלא נשרת ביחד, סוף סוף
להתחמק. אבל חוק מרפי עובד תמיד ונבחרנו לשרת באותו מקום.

בכל תקופת הצבא הוא רק דיבר ודיבר ודיבר, אפילו כשהוא לא היה
צריך. אמרתי לו "שתוק שמן," אבל הוא המשיך לדבר בכל זאת. זאת
לא אשמתי שהוא מעצבן ונראה כמו טנק מרכבה.

עכשיו אני יושב פה לידו, והוא סוף סוף שותק. תמיד שותק. לא
מוציא הגה. אולי זה בגלל שהוא מת. כן, הוא נהרג באחד מהמבצעים.
אני רק יושב ליד הקבר וממלמל "שתוק שמן." אז מה, אולי זה היה
מגיע לו? אולי בגלל שהוא שמן? אז מה אם אני לא בוכה, הוא היה
קרצייה, אבל מצד שני, אולי כל הדברים שעשיתי פגעו בו? אני לא
יודע, אולי גם הוא בכל זאת בנאדם.