אם הייתי מכירה אותך,
אולי הייתי יכולה לתת לך קצת ממני.
ואני,מצידי,גם לא להכיר אותך בכלל,
למרות שאני יודעת,
שכדאי לי להכיר.

זה  מין גורל שכזה,
אני מחכה לדברים והם לא קורים,
ושנופל כוכב אז אני מבקשת,
ואומרת,
שמה שצריך לקרות - יקרה.

כלום לא קורה,
והכל כבר ידוע מראש,
כואב לי מאד על קלישאות מבוזבזות.

ומה חשובה האהבה,
אם ממילא אין לי את הזמן הנכון,
רגש,חמלה, תכונות מתאימות.
זה לא אני,
זה אתה.


עדיפה ההמתנה,
למשהו לא צפוי,
או להזדמנות הנכונה,
ברגע המתאים,
שכולם מצפים,
ויודעים,
ומבינים.
אבל אף אחד לא באמת יודע,
להוציא את מה שיש לו,
החוצה,
ורק אני,
יודעת,
לזרוק הכל בפנים.