הדובדבן שבקצפת

הזהירו אותי שזה יכול לבוא. אמרו לי להתכונן אבל לא התייחסתי.
עכשיו זה בא.
עוד לפני שידעתי מה קורה בכלל ניצבה מולי דמות ומאחורי שמעתי
את המפקד של היחידה צועק "תרכך אותו!" . התחלתי ב. low kick
הרגל שלו נשברה והמפקד המשיך לצעוק "נעילות!, שבור אותו!, טחן
אותו!". המשכתי בסדרת אגרופים לבית החזה שלו. הוא כבר היה מוטל
שם, מרוכך, אך המפקד נשאר בשלו "קדימה עבודה, אתה לא מפסיק
עבודה, מתחיל להתעייף, מגביר ת'קצב!". באמת התחלתי להתעייף אז
הגברתי את הקצב, סנוקרת לפנים, ברכיה לצלעות ובעיטת הדיפה אחת.
הוא הראה סימני התנגדות ושלח את ידו לעבר גז מדמיע שהיה לו
בתיק. "תן!, תן!" צעק המפקד ואני נתתי. בעיטה אחת לפנים,
ושבירת כף ידו השמאלית. משכתי אותו מהכפייה, חבשתי את הכובע
המשטרתי שלא יירו בי מכוחותינו והתחלתי לגרור אותו לאוטו של
היחידה. אז קלטתי ששמעון ודוד לא לידי בכלל, שאין פה את
הסוואנה ושאני לא בקסבה. הפסקתי למשוך את חברתי מהשיער, נישקתי
אותה ולחשתי  "מצטער, סתם פלאש בק ארור".
" חדל" אמר המפקד.