נמנעתי מליצור מגע בשבועיים האחרונים, נפשי הוטרדה.
התחבקנו, התלטפנו. הוא שאל אם יש לי מישהי אחרת.
- 'למה אתה שואל?'
- 'את לא ישנה במיטתך כבר זה זמן רב.'
- 'אבל גם אתה לא. אני לא יודעת היכן אתה מסתובב בלילות.
ביקשתי את שאהבה נפשי. לא מצאתיה'.
- 'וחזרת אליי כברירת מחדל?'
אם יש דבר כזה, לא. לא חוזרת אליו כי הוא שם. תמיד הוא שם.
- 'המלאך שלי, השומר שלי. התגעגעתי אלייך. ואתה כבר זקן. ואני
רוצה יותר. כן, זה נכון! פגשתי את שאהבה נפשי. ואתה? היכן אתה
היית?'
- 'עמדתי על דפנות המבצר. ריחפתי אל ההרים, מעבר למבנים, מעל
כל העצים. עצמתי עיניים, חידדתי אוזניי, אל שמע קולות הבוקר,
השמש. הרגשתי אותך, שומעת, סוף סוף יודעת.'
- 'התגעגעת אליי, עוזרי?'
הוא מביט אל החלון, השמש מסנוורת את עייניו, לבוש בסחבה של
אתמול, מסיר אותה, מתיר עצמו ערום. קופץ אל החלון. השמש מכאיבה
לו, האישונים נהיים קטנים. חוזר אליי, משמיע יללה, התינוק שלי,
המלאך השומר שלי. לא מחליף מילה.
בפנים אני שומעת, אני שומעת אותו אומר, 'את מכאיבה'.